תחושת המחנק וחוסר האונים של איוב מגיעה לשיאה כאשר הוא מתאר מציאות שבה כל דרכי הפעולה והתקווה חסומות בפניו לחלוטין. ברמה הפשטנית, איוב מתאר כיצד ה' חסם את ארחי, כלומר את דרכי, והציב בה גדר שמונעת ממנו לעבור ולהמשיך לצעוד, כך שהוא אינו מצליח להשלים את חפצו באף עניין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין שתי המילים הנרדפות לכאורה בפסוק. המילה ארחי מתייחסת לדרך המלך הרחבה המיועדת לרבים, ואילו נתיבותי מתייחסות לשבילים צרים המיועדים ליחידים. לאור חלוקה זו, יש המבארים כי איוב קיווה ללכת בדרך המלך הפומבית אל השופטים הגדולים שבאותה מדינה כדי לדרוש משפט צדק, אך ה' גדר דרך זו. משראה שדרך המלך חסומה, חשב איוב להימלט דרך השבילים הצרים והנסתרים, אך אז גילה שעל אותן נתיבות ה' ישים חשך מוחלט, עד שלא ניתן לראות את מקומן [מלבי"ם].
ברובד עמוק יותר, הפסוק מתפרש כחשבון נפש רוחני של איוב אל מול ייסוריו. לפי גישה זו, הדרך הרחבה מסמלת חטאים גדולים וברורים, ואיוב מצהיר כי מעולם לא צעד בה. יתרה מכך, אף במקומות שבהם ה' הציב גדר וסייג כדי להרחיק את האדם מן החטא, איוב שמר על הגדרות הללו ומצהיר ולא אעבור עליהן. אם כן, נותרו רק הנתיבות הצרות, המסמלות עוונות דקים כחוט השערה שה' מדקדק בהם עם חסידיו. על כך איוב תמה וזועק: אם הייסורים נועדו לתקן ולמרק עוונות קלים, מדוע ה' מכה אותו בייסורים כה כבדים המטילים חשך על הבנתו? החושך הגדול הזה בהבנת ההשגחה האלוהית גורם לו להרהר אחר מידותיו של ה' ולהסתכן באובדן כל זכויותיו, דבר שמחטיא לחלוטין את מטרת התיקון של הייסורים [אלשיך].