במענה זה איוב אינו מציג טענות חדשות, אלא זועק מתוך כאבו העמוק ומדגיש את ייסוריו. הוא מוחה על כך שהרעות באו עליו לחינם ובעיוות משפט, וסותר את דברי רעיו שטוענים כי ייסוריו הם מוסר על חטאיו [רמב"ן].
איוב פונה אל רעיו ושואל עַד־אָנָה, כלומר עד מתי, תּוֹגְיוּן את נפשי [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה תּוֹגְיוּן נגזרת מהמילים יגון ותוגה, ומשמעותה גרימת צער ועצב. הפגיעה בנפשו נובעת מכך שחבריו טוענים כי נפשו חוטאת [אלשיך], ורומזים כי כל דבריהם הקודמים על עונשם של הרשעים ואובדן נפשם מארץ החיים, מכוונים למעשה ישירות אליו [מלבי"ם].
הוא ממשיך וזועק וּֽתְדַכּאוּנַנִי בְמִלִּים, כלומר תדכאו אותי באמירות של קנטור [מצודת דוד]. המילה וּֽתְדַכּאוּנַנִי נכתבה עם כפילות של האות נו"ן, ולא בצורה הפשוטה "ותדכאוני". כפילות זו מבטאת "דיכוי כפול" שאיוב חווה מחבריו: הדיכוי הראשון הוא מעצם המילים הרעות והקשות שהם מטיחים בו, והדיכוי השני נובע מאופן התנהלותם – הם מעמידים פנים כמי שחסים על כבודו, אך בפועל פוגעים עד עומק נפשו [אלשיך].
במקום שחבריו יבכו עמו על קשה יומו ויזדעזעו ממכותיו המשונות כפי שמצופה מהם, הם מוסיפים על מכאובו. איוב, שמשתמש בהפלגת חוליו כהוכחה לכך שההשגחה והשמירה סרו ממנו, מתריע בפניהם כי על חוסר האמפתיה הזה והיעדר ההשתתפות בצער, הם עתידים להיענש [רמב"ן].