איוב מתאר תחושה של חורבן מוחלט, שבו עולמו חרב עליו מכל עבר ותקוותו נגדעת ללא יכולת שיקום. התיאור נע בין הפגיעות החיצוניות שספג לבין השבר הפנימי והגופני שבא בעקבותיהן.
תחילת הפסוק, יִתְּצֵנִי סָבִיב, מתארת שבירה והריסה מקיפה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה׳ מנתץ ושובר אותו מכל עבר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר הפגיעה מסביב מכוונת לאסונות החיצוניים שפקדו אותו, כדוגמת אובדן רכושו ומות בניו [מלבי"ם, אלשיך]. כתוצאה מהרס זה, וָאֵלַךְ הוא מתהלך שבור וללא מרפא [מצודת דוד], או צועד לקראת מותו משום שאינו מסוגל להחזיק מעמד [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי מילה זו מצביעה דווקא על כך שבתחילה גופו של איוב נותר שלם והוא יכל להמשיך להתהלך, מה שהותיר בו מעט תקווה [אלשיך].
אולם, תקוותו של איוב קורסת בהמשך הפסוק: וַיַּסַּע כָּעֵץ תִּקְוָתִי. הפרשנים מסכימים כי המילה וַיַּסַּע משמעותה עקירה ממקומו [רש"י, אבן עזרא], או מלשון נסיעה [רלב"ג]. הדימוי לעץ ממחיש את אובדן התקווה במספר אופנים. רוב הפרשנים מסבירים כי כשם שעץ הנעקר משורשיו לעולם לא ישוב להינטע ולצמוח כבעבר, כך נעקרה תקוותו של איוב לבלי שוב [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עקירה סופית זו משקפת את ייסורי הגוף והמכאובים חסרי המרפא שבאו עליו לאחר האסונות החיצוניים, ועקרו את תקוותו מהשורש [מלבי"ם].
גישות נוספות מציעות פירושים שונים לדימוי העץ. יש המדמים זאת לעץ האורגים המסתובב עד סיום אריגת הבגד, או לעץ כרות ההולך ומרקיב לאטו עד שהוא שב לעפר, רמז לכך שתקוותו של האדם פוסקת עם כליון גופו, כאשר ה׳ מסיר ממנו את השגחתו ומותיר אותו למקריות [תקות אנוש]. לעומת גישות אלו, המדגישות אובדן מוחלט, יש המזהים בדימוי העץ נימה של הישרדות פנימית: כשם שעץ מתנועע וזע ברוח אך שורשיו נותרים תקועים באדמה, כך גם תקוותו של איוב אמנם התערערה והזדעזעה בעקבות הרהורי לבו, אך שורשיה נותרו בכל זאת נטועים עמוק פנימה [אלשיך].