איוב זועק מדם ליבו אל רעיו, ותוהה מדוע הם מוסיפים על ייסוריו הפיזיים גם רדיפה מילולית ונפשית. הוא שואל לָמָּה תִּרְדְּפֻנִי כְמוֹ־אֵל, כלומר, מדוע אתם רודפים ומצערים אותי על לא עוול בכפי, בדיוק כפי שה' רודף אותי ומביא עלי מכאובים. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה אֵל מכוונת כלפי ה', אך ישנה דעה הסוברת כי מדובר במילת חול שמשמעותה אנשים חזקים ותקיפים [רס"ג ורלב"ג].
בהמשך הפסוק, איוב מטיח ברעיו וּמִבְּשָׂרִי לֹא תִשְׂבָּעוּ. הוא ממשיל אותם לחיות טרף שאינן יודעות שובע, ושואל האם לא די להם בייסורי הבשר והמכאובים הפיזיים שכבר ניחתו עליו, שהם מוכרחים להוסיף ולהכאיב גם לנפשו בדברי גידוף [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף העולה מן הפסוק נועד לשלול טענה אפשרית של הרעים, לפיה הם בסך הכל הולכים בדרכו של ה' ומבצעים את רצונו. איוב מבהיר להם שיש הבדל תהומי בינם לבין ה': בעוד שה' הגביל את הפגיעה באיוב ונתן רשות לפגוע אך ורק בבשרו תוך שמירה על נפשו, הרעים אינם מסתפקים בכך. הם אינם שבעים מפגיעה בבשר בלבד, אלא ממשיכים לרדוף אותו עד שיגיע מתוך כעס לדיבורים רעים, ובכך יאבד גם את נפשו [אלשיך].