איוב מתעמת עם רעיו על הדרך שבה הם שופטים אותו, ומצביע על כך שהם משתמשים בייסוריו כנשק נגדו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אִם־אָמְנָם עָלַי תַּגְדִּילוּ מבטאות את האופן שבו הרעים מגדילים את חטאיו של איוב ומרבים לטפול עליו אשמה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שכוונת איוב היא שהם פשוט מוסיפים על צרתו [רש"י], או שהם מתנשאים עליו ומגדילים עליו את פיהם ולשונם מתוך גאווה [רמב"ן, אבן עזרא, תקות אנוש].
בהמשך הפסוק, המילה וְתוֹכִיחוּ מוסברת כלשון של הוכחה ובירור [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי הרעים משתמשים בעצם הייסורים, המכאובים והמחלות שבאו על איוב כדי להוכיח את חרפתו ולטעון כי עוונו גדול מנשוא [מצודת דוד, מלבי"ם, רמב"ן, חומת אנך]. הם מטיחים את חרפתו בפניו [רש"י], ויש אף המציינים כי הם מביישים אותו בטענה שהוא עצמו גרם לשכרות בניו ולמפלתם [אלשיך].
מול האשמות אלו, איוב מבהיר כי לא ישתוק לנוכח החרפה שעושים לו [תקות אנוש]. הוא עומד על דעתו שאין בייסוריו כדי להוכיח את אשמתו, שכן לטענתו ה' הוא שגרם לו למכשול ולצרה ללא עוול בכפו [מלבי"ם, תקות אנוש, חומת אנך]. על רקע דברים קשים אלו שמשמיע איוב, מודגש כי אין אדם נתפס על צערו, ומתוך כעסו ושיחו המרובה הוא פולט מילים קשות כלפי מעלה, שאינן מעידות בהכרח על חטא קודם [חומת אנך].