איוב, פרק י״ט, פסוק כ״ח

איוב מתעמת עם רעיו, קורא עליהם תיגר ודורש מהם לבחון מחדש את ההצדקה למתקפותיהם הבלתי פוסקות כלפיו.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מבינה את המילים כִּי תֹאמְרוּ כהבעת משאלה, תקווה או תוכחה. איוב אומר לחבריו: הלוואי והייתם אומרים, או שמא ראוי היה שתאמרו מתוך חמלה, מַה נִּרְדָּף לוֹ - כלומר, למה אנו רודפים אותו על לא עוול בכפו? בהמשך לכך, הביטוי וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר מתפרש כעיקר של חטא, עוון או טענה ממשית. איוב מבקש שישאלו את עצמם האם באמת נמצא בו חטא המצדיק יסורים כאלה, אך מצר על כך שמחשבה טובה ורחמנית זו מעולם לא עלתה בלבם.

לעומת גישה זו, יש המפרשים את הפסוק כצפי לעתיד. איוב מצהיר כי לבסוף רעיו ייאלצו להודות בצדקתו, ויבינו שאין טעם להמשיך לרדוף ולחלוק על טענותיו החזקות, שכן יש שורש ועיקר לדבריו [תקוות אנוש].

מנגד, קיימת גישה המפרשת את הפסוק כציטוט של זלזול מצד הרעים. לפי קו מחשבה זה, חבריו של איוב לועגים לו ואומרים: מדוע שניגרר ונתווכח עם טענותיו של אדם כסיל, הרי אין לדבריו שום שורש ובסיס [תקוות אנוש]. בדומה לכך, הם עשויים לומר שאין כל טעם לרדוף אדם כה חסר חשיבות. על זלזול זה משיב להם איוב כי וְשֹׁרֶשׁ דָּבָר מכוון לשורש של נבואה. הוא מזהיר אותם כי רוח הנבואה שוכנת בו, ובכך שהם מבזים אותו, הם למעשה פוגעים בכבודו של ה' הדובר מתוכו [אלשיך].