כאבו של איוב מגיע לנקודת שבירה לנוכח יחסם של רעיו, שאמורים היו לנחמו אך תחת זאת מרבים להטיח בו דברי תוכחה. תלונתו המרכזית מתמקדת בעלבון המתמשך ובניכור שהם מפגינים כלפיו.
הפרשנים נחלקו בהבנת הביטוי עֶשֶׂר פְּעָמִים. גישה אחת גורסת כי מדובר במספר מדויק של חילופי דברים, שכן עד לשלב זה התנהלו עשרה סבבי נאומים – חמישה מענים של איוב וחמישה של רעיו [רש"י, רב סעדיה גאון המובא באבן עזרא, חומת אנך]. עצם העובדה שהרעים מסרבים פעם אחר פעם לקבל את טענותיו של איוב, נחשבת בעיניו לעלבון צורב [מצודת דוד, חומת אנך]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המספר עשר כמספר טיפולוגי שנועד לבטא הגזמה וריבוי, בדומה לשימוש התדיר במספרים עשר ושבע במקרא, ומשמעותו היא פשוט "פעמים רבות" [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
חלקו השני של הפסוק מתמקד במילה תַּהְכְּרוּ, שזכתה למספר כיווני חשיבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש נ.כ.ר, במשמעות של זרות והתנכרות. איוב מאשים את רעיו כי הם מתנהגים כלפיו כזרים שאינם מכירים אותו כלל, ומעזים פניהם נגדו ללא בושה [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], או שלועגים לו [רלב"ג].
מנגד, יש המפרשים את המילה תַּהְכְּרוּ דווקא מלשון הכרה. לפי פירוש זה, הרעים אמנם מדברים באופן כללי וסתמי על עונשם של רשעים, אך ניכר בבירור מתוך דבריהם שכוונתם האמיתית מכוונת לאיוב עצמו [מלבי"ם]. התנהלות זו נתפסת כפגיעה כפולה ומתוחכמת: לאחר שהכלימו אותו ישירות פעמים רבות, הם בוחרים כעת לדבר בעקיפין ולהעמיד פנים שאינם מתכוונים אליו, התנהלות שרק מעצימה את השבר והפגיעה בו [אלשיך].