זעקתו של הסובל מגיעה לשיאה כאשר הוא מתחנן לעזרה מול עוול שנעשה לו, אך נתקל בשתיקה מוחלטת. תחושת הנטישה כפולה, שכן היא מופנית גם כלפי הסביבה וגם כלפי מערכת הצדק העליונה.
הפרשנים מסכימים כי המילים הֵן אֶצְעַק חָמָס מבטאות זעקה על גזל, עושק ועוול שנעשו לו, אך זעקתו נותרת ללא מענה. מצב זה משול לאדם שהותקף על ידי שודדים בדרך, והוא זועק לעזרה אל העוברים ושבים אך איש אינו עונה לו [מלבי"ם].
לאחר מכן הוא עובר לשלב השני, אֲשַׁוַּע. משמעות מילה זו היא צעקה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ובאופן ספציפי מדובר בזעקה לישועה המופנית כלפי שופט שבידו הכוח להושיע ולעשות דין [מלבי"ם]. למרות זאת, התוצאה היא וְאֵין מִשְׁפָּט – הוא אינו מקבל את משפט הצדק והגמול הראוי לו [מצודת דוד]. הוא מחפש מי שיעשה לו דין, אך חש כי ה' שם מחיצה בדרכו, מתעלם ממנו, ומסר אותו חינם בידי השטן [תקות אנוש].
ישנה התייחסות למעבר הפסיכולוגי והתיאולוגי בין חלקי הפסוק. לפי גישה אחת, בתחילה הוא זועק על "חמס", אך משאינו נענה הוא חושש שמא ה' מקפיד עליו על כך שהוא מייחס לו עשיית חמס. לכן הוא משנה את גישתו ורק "משווע" לעזרה ללא הזכרת המילה חמס, אך גם אז אינו זוכה למשפט [אלשיך].
בנוסף, ניתן לראות בפסוק טענה המופנית כלפי רעיו של איוב, בדרך של קל וחומר: אם הוא צועק על פגיעה ממשית וחמס שנעשו לו בפועל ואינו מקבל מענה משמים, קל וחומר שאם יזעק על אונאת הדברים והפגיעה המילולית מצד חבריו, הוא לא יזכה למשפט ולהתערבות אלוהית [אלשיך].