איוב פונה אל רעיו, אשר מניחים כי ייסוריו הקשים הם הוכחה לרשעותו, ומצהיר בפניהם על חפותו המלאה. הוא קורא להם דְּעוּ אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי, כלומר, דעו שהייסורים שבאו עליו אינם פועל יוצא של חטאיו, אלא ה' עיוות את דינו ופגע בו שלא בצדק. רוב הפרשנים מסכימים כי איוב טוען כאן לעיוות דין מוחלט מאת ה', שכן הוא זועק על העוול שנעשה לו ואינו נענה. זווית ייחודית לטענה זו מציג [אלשיך], המסביר כי איוב מוכיח את עיוות הדין מכך שה' אינו מגן עליו מפני חרפותיהם של רעיו; דרכו של ה' היא להגן על מי ששומע את עלבונו ושותק, ומכיוון שאיוב לא השיב לרעיו חורף ובכל זאת ה' לא התערב בעדו, הרי שזו הוכחה לכך שה' מתעמר בו.
בחלקו השני של הפסוק מתאר איוב כי וּמְצוּדוֹ עָלַי הִקִּיף. המילה מְצוּדוֹ פירושה רשתו או המלכודת שלו, והמילה הִקִּיף משמעה סובב [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא]. איוב מתאר כיצד ה' סגר עליו במלכודת ללא כל עוול בכפיו. הצהרה זו מגיעה כתגובה ישירה לדבריו של בלדד, שטען קודם לכן כי איוב הסתבך ברשת בגלל מעשיו שלו. איוב מתקן אותו וקובע כי ה' הוא זה שהקיף אותו ברשת שלא במשפט [מלבי"ם]. על פי גישה אחרת, הרשת שבה הקיף ה' את איוב מסמלת למעשה את השטן, שה' אפשר לו לבלוע את איוב כדי להעסיק אותו ובכך למנוע ממנו לקטרג על עם ישראל [אלשיך].