איוב, פרק י״ט, פסוק י״ז

ייסוריו של איוב אינם מסתכמים רק בכאב פיזי או באובדן רכוש, אלא מגיעים לנקודת שבר של ניכור ובדידות מוחלטת מהמעגל הקרוב והאינטימי ביותר שלו.

המילה רוּחִי מתפרשת בכמה אופנים המדגישים את הריחוק בינו לבין אשתו. יש המסבירים כי מחלתו הקשה הפכה אותו למאוס, עד שנפשו ועצם נוכחותו נעשו זרים לה [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הפגיעה כאן עמוקה במיוחד, שכן בדרך כלל רוחו של הבעל דבקה באשתו ומקשרת ביניהם באהבה, אך אצל איוב הקשר הרוחני והטבעי הזה ניתק לחלוטין [אלשיך]. גישה אחרת מפרשת את המילה כרצון וחשק, כלומר רצונו בקרבה אינטימית נדחה על ידי אשתו שאינה נשמעת לו [מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך].

בעקבות הניכור, איוב מוצא את עצמו במצב של השפלה. המילה וְחַנֹּתִי נגזרת מלשון תחינה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אולם, מכיוון שידוע כי בניו של איוב מתו בתחילת העלילה, הפרשנים מתמודדים עם שאלת זהותם של לִבְנֵי בִטְנִי אליהם מופנית התחינה, ומציעים מספר כיווני חשיבה:

קבוצה אחת של פרשנים סבורה כי איוב מתחנן לאנשים חיים בסביבתו. אלו יכולים להיות אנשים שגידל בביתו והיו קרובים אליו כאילו היו בניו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין נכדיו ובנים שהיו לו מפילגשים [רמב"ן, מלבי"ם]. גישה אחרת מעלה את האפשרות שייתכן כי בשלב זה של הדיון כבר היו לאיוב בנים חדשים, שכן סדר הזמנים המדויק של האירועים בספר אינו ברור לחלוטין [רלב"ג].

לעומת זאת, קבוצת פרשנים שנייה קושרת את המשך הפסוק חזרה אל אשתו של איוב. לפי פירוש זה, איוב מתחנן לאשתו שתסכים לקרבתו כדי להעמיד צאצאים חדשים, אך היא מסרבת [מצודת דוד, רלב"ג, חומת אנך]. פירוש נוסף באותו כיוון מציע שאיוב מתחנן לאשתו ומבקש ממנה עזרה בזכות זכרם של בני בטנם המשותפים שכבר מתו, בתקווה שהזיכרון יעורר את רחמיה כלפיו [אלשיך].

לבסוף, יש המציעים כי דבריו של איוב נאמרים באופן היפותטי כדי להמחיש את גודל שפלותו. כלומר, הוא טוען שאפילו אם בניו היו בחיים, כבודו סר מעליו עד כדי כך שהיה נאלץ להתחנן גם אליהם [רמב"ן].