איוב מסיים את תוכחתו הנוקבת כלפי רעיו ומפנה נגדם את תפיסת עולמם שלהם. בעודם מטיפים לו על צדק אלוהי, הוא מזהיר אותם כי דווקא התנהגותם כלפיו תעמיד אותם בסכנת פגיעתה של מידת הדין.
תחילה, איוב קורא אליהם גּוּרוּ לָכֶם, כלומר פחדו ורעדו [מצודת ציון], מִפְּנֵי־חֶרֶב הפורענות והנקמה האלוהית [רמב"ן, שטיינזלץ]. מעבר לאזהרה הכללית, יש הסבורים כי איוב מזהיר אותם מפני אותה חרב של שבר פתאומי שעברה עליו ועל ביתו, שכן אין להם באמת ידיעה ברורה על הסיבות לאסונות הנופלים על בני האדם [תקוות אנוש].
הסיבה לאזהרה זו טמונה במילים כִּי־חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעוון החמור שעליו מדבר איוב הוא עצם יחסם אליו: העלבונות, אונאת הדברים, והרשעתו על לא עוול בכפו. חטאים אלו של צער ופגיעה בזולת מעוררים כעס אלוהי עצום המביא עליהם את חרב העונש [רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי איוב מזהיר אותם מפני מידת הכעס עצמה, שכן ההרגל לכעוס גורר אחריו עוונות חמורים שעונשם בחרב [אלשיך].
תכליתו של העונש המרחף מעליהם מתבטאת בסיום הפסוק: לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן. רובם המוחלט של הפרשנים מסכימים כי המילה שַׁדּוּן (או כפי שהיא נכתבת במסורת הקרי והכתיב, שדין) מורכבת מהאות שי"ן המשמשת כמילית זיקה ("ש-") והמילה "דין", כלומר: כדי שתדעו שיש דין ומשפט בעולם [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. כאן חושף איוב את צביעותם: רעיו טוענים בלהט כי ה' משגיח ומשלם לכל אדם כגמולו, אך התנהגותם האכזרית כלפיו מוכיחה שאינם באמת יראים מפני אותו משפט. אילו היו מאמינים בכך באמת, היו פוחדים להכעיס את ה' ולהתעלל בחברם [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפיכך, חרב העונש נועדה להוכיח להם את קיומו של הדין העליון [אלשיך].
גישה שונה לחלוטין מפרשת את המילה שַׁדּוּן לא מלשון דין, אלא מלשון שוד, שבר והרס. לפי פירוש זה, איוב מזהיר את רעיו כי החרב תכה בהם כדי שיחוו על בשרם מהו שוד וכיצד הוא נופל על האדם בפתאומיות. מטרת העונש אינה רק ידיעה שכלית, אלא חוויה מטלטלת שתלמד אותם סוף סוף לרחם על אדם נדכה [תקוות אנוש, שטיינזלץ].