מענהו השני והאחרון של צופר נפתח מתוך סערת רגשות ושינוי מהותי בגישתו הוויכוחית. לאחר שאיוב טען כי אין השגחה ומשפט בעולם ואף איים על רעיו בעונש, צופר מגיב מתוך כעס ותחושת עלבון אישי, כמי ששמע דברי תוכחה וביזיון [תקות אנוש]. מאחר שזהו נאומו האחרון, הוא מאריך בדבריו ומרגיש דחף פנימי עז להגן על אמונתו.
בשלב זה, כאשר וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיֹּאמַר, הוא זונח לחלוטין את שיטתו הפילוסופית הקודמת [מלבי"ם]. בנאומו הראשון טען צופר כי חושיו של האדם מוגבלים להכרת החיצוניות בלבד, ולכן אינו מסוגל להבין את צדקתו של ה' או את הסיבות לסבלו של הצדיק ולהצלחת הרשע. אולם, מכיוון שאיוב לעג לגישה עיונית זו, צופר בוחר לשנות את טענותיו כדי להימנע מהשפלה נוספת.
במקום פילוסופיה מופשטת, צופר מציג כעת עמדה נחרצת ותקיפה על מפלתם הבלתי נמנעת של הרשעים. הוא טוען כי גם אם נראה שרשעים מצליחים כיום, ה' מכוון את עונשם באופן פעיל [תקות אנוש]. הצלחתם היא זמנית בלבד, וגדולתם רק תעצים את עוצמת התרסקותם, בדומה לאדם הנופל ממקום גבוה ושובר את מפרקתו [מלבי"ם]. עונשם יתבטא במיתה משונה, באובדן כל רכושם לטובת האנשים שעשקו, ובחיים מלאי חרדה שבהם ה' לא יאפשר להם ליהנות מעושרם, בעוד קורבנותיהם אורבים להם תמיד.