צופר מאתגר את תפיסת עולמו של איוב ומטיל ספק בתוקף טענותיו על כך שהרשעים זוכים להצלחה. הוא פונה אליו בשאלה נוקבת לגבי חוקיות ההשגחה האלוהית לאורך ההיסטוריה, ושואל האם איוב באמת מקיף בדעתו את כל קורות האנושות.
המילה הֲזֹאת פותחת בה"א השאלה [מצודת ציון], והיא מבטאת פליאה [רש"י] או משמשת כשאלה רטורית שנועדה להציג אמת שאיוב אינו יכול להכחיש [מצודת דוד]. יש המפרשים כי מילה זו מצביעה קדימה, אל הרעיון שיוצג מיד בפסוק הבא [ביאור שטיינזלץ]. הביטוי מִנִּי־עַד מתאר פרק זמן של מעולם, או מידה וחוקיות הנוהגות בעולם לאורך כל הדורות [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כלומר מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי־אָרֶץ – מאז שהושם האדם בעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במוקד הפסוק עומד פולמוס על דרך הסקת המסקנות של איוב. איוב מנסה להוכיח מתוך התבוננות במציאות כי הרשע מצליח. על כך משיב צופר כי בחינה אמיתית, על פי חוקי ההיגיון, מחייבת הסתכלות על כל הזמנים והפרטים. מכיוון שאיוב חי רק בזמן מסוים ורואה רק חלק קטן מהמציאות, הוא אינו יכול להוציא משפט כולל על הנהגת ה' מבלי שהתבונן בהיסטוריה מאז ומעולם [מלבי"ם].
באשר לתוכן שאותו איוב אמור לדעת מראשית ימי האנושות, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית היא שההיסטוריה מוכיחה כי ה' מעולם לא עיוות משפט, וכי הצלחת הרשעים היא תמיד קצרת מועד וחסרת קיום אמיתי, עובדה שאיוב היה אמור להכיר היטב [רמב"ן, תקות אנוש].
לעומת זאת, גישה אחרת מציעה פרשנות רוחנית יותר, ולפיה המילה הֲזֹאת רומזת לתורה שקדמה לעולם (מִנִּי־עַד). לפי פירוש זה, התשובה לסבלו של איוב טמונה במה שאירע לאדם הראשון (מִנִּי שִׂים אָדָם), שכן מה שקרה לאיוב דומה במהותו לעונשו של האדם הראשון [אלשיך].