איוב, פרק כ׳, פסוק י״ז

עונשו של הרשע מתבטא בשלילה מוחלטת של השפע והטוב, תוך שימוש בדימויים עזים של זרימה ומתיקות שיישארו לעד מחוץ להישג ידו.

המילה בִפְלַגּוֹת מתארת פלגי מים הנגרים ונחלקים לזרמים שונים, ומבטאת שפע עצום וריבוי [מצודת ציון, תקות אנוש]. הצירוף נַהֲרֵי נַחֲלֵי מהווה כפל לשון של מילים נרדפות שנועד להדגיש את עוצמת הזרימה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מהווה קללה ולפיה הרשע לא יזכה לראות או ליהנות משפע של דְּבַשׁ וְחֶמְאָה [שטיינזלץ]. גם כאשר תהיה טובה רבה בעולם שתזרום כפלגי מים, הרשע לא יראה אותה ולא יאכל ממנה [רמב"ן]. תחת למצוץ את מתיקות הדבש והחמאה, הוא יקבל אך ורק רעה וימצוץ ארס נחשים, כפי שמוזכר בפסוק הקודם [מצודת דוד].

מנגד, יש המפרשים את החסך באופן פסיכולוגי. גם אם הרשע יצליח וישיג את אותם נחלי דבש וחמאה גשמיים, הוא עדיין אַל־יֵרֶא בהם עונג או נחת. כמות הצער, העמל והיגיעה שהשקיע כדי להשיג את תענוגותיו עולה עשרת מונים על ההנאה שבהם, כך שלעולם לא יראה תמורה הולמת ומשמחת למאמציו [מלבי"ם].

רובד פרשני נוסף לוקח את הדימויים הגשמיים של הפסוק ורואה בהם משל להנאות רוחניות נשגבות. לפי גישה זו, הפסוק רומז לכך שהרשע לא יזכה לחיי העולם הבא [תקות אנוש]. השפע המתוק של נחלי הדבש והחמאה מסמל למעשה את גן העדן [רש"י], ואת נהרות האפרסמון הזכים שמתגלים לצדיקים רגע לפני פטירתם. ייסוריו של הרשע בעולם הזה לא יהוו עבורו כפרה, ולכן תימנע ממנו הראייה של שפע רוחני זה [אלשיך].