רגע השיא של ההצלחה החומרית מתגלה לעיתים כנקודת השבר והנפילה. דווקא כאשר האדם סבור שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, המציאות מתהפכת עליו והוא מוצא את עצמו מותקף וחסר אונים.
הפרשנים מסכימים כי המילה שִׂפְקוֹ נגזרת מהשורש ס.פ.ק, ומשמעותה די הצורך והסיפוק, אף שהיא נכתבת באות שי"ן במקום בסמ"ך [מנחת שי]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ מתאר מצב שבו הרשע מגיע לתכלית העושר וכל תאוות ליבו מתמלאת. אולם, דווקא באותו רגע של שובע, יֵצֶר לוֹ – תבוא עליו צרה, דוחק ומצוקה, והוא ייפול כאילו מן השמים לארץ [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים את המילה שִׂפְקוֹ מלשון הכאה וספיקת כפיים, כלומר בהגיע יום מפלתם [אבן עזרא]. זווית שונה לחלוטין מציגה את המצוקה כמצוקה פנימית ומוסרית: כאשר לאדם יש בדיוק את צרכיו, צר לו בנפשו כאשר עני מבקש ממנו צדקה, מתוך פחד שעושרו יחסר [אלשיך].
החצי השני של הפסוק מתאר את המכה הניחתת על הרשע. המילה עָמֵל מתפרשת כעוול ורשע [מצודת ציון]. באשר לזהות אותה יַד עָמֵל שבאה לפגוע בו, קיימות שלוש גישות מרכזיות. גישה אחת גורסת כי מדובר בידם של עניים ואביונים שתחזק עליו ותצר לו [רש"י]. גישה שנייה טוענת כי אלו אנשי עוול ורשע אחרים, שינצלו את חולשתו כדי לעשוק ולחמוס אותו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שלישית רואה בכך עונש של מידה כנגד מידה: הידיים שתוקפות אותו הן ידיהם של האנשים שהוא עצמו עשק וגזל בעבר, אשר קמים עליו כעת כדי להילחם בו ולהשיב לעצמם את ממונם הגזול [רמב"ן, מלבי"ם].