רגע השיא של הצלחת הרשע, שבו הוא סבור כי השיג את כל תאוותיו, הוא בדיוק הרגע שבו ניחתת עליו המכה האלוהית. המילים מציגות את המפנה החד שבו השפע החומרי הופך למקור הפורענות עצמה.
כאשר הרשע מצליח להשיג את מבוקשו ולהתענג על מטעמים כך שיְהִי לְמַלֵּא בִטְנוֹ, דווקא אז ה' יְשַׁלַּח בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. גם אם אותו אדם הצליח לחמוק ממשפט בשר ודם על עושק וגזל והשיג את כל מחסורו, ה' מתערב ושופט את עניינם של העשוקים ונלחם בו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי מילוי הבטן אינו מתאר שפע כלל, אלא את העונש עצמו: ה' ירבה עליו צרות וייסורים עד שהם אלו שימלאו את בטנו, ודבר זה נאמר כגזירה ונבואה לעתיד [רש"י, מצודת דוד].
המשך המשפט, וְיַמְטֵר עָלֵימוֹ בִּלְחוּמוֹ, מתאר את אופן הענישה האלוהית, אך הפרשנים נחלקו בהבנת המילה בִּלְחוּמוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת מילה זו לשורש מלחמה או לחום האש. לפי פירוש זה, ה' ימטיר על הרשע אש, גופרית ורשפים בוערים מתוך זעם מלחמתו בו, בדומה למהפכת סדום [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה אחרת מסבירה כי המילה נגזרת ממשמעות של בשר, כלומר חרון האף והעונש יפגעו ישירות בגופו ובבשרו של הרשע [רלב"ג, אבן עזרא, רמב"ן]. פירוש שלישי קושר את המילה ללחם ומאכל, בהמשך ישיר לתחילת הפסוק, כך שהפורענות תרד עליו דווקא דרך המאכלים שבהם בחר למלא את בטנו [רמב"ן, אבן עזרא].
זווית פרשנית שונה לחלוטין לוקחת את הכתוב למישור החברתי שבין עשיר לעני. לפי גישה זו, כאשר אדם דל מבקש מהעשיר רק לְמַלֵּא בִטְנוֹ ולשבוע מלחמו, והעשיר מגיב בכעס ויְשַׁלַּח בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ, ה' מתערב. אולם במקום להעניש, ה' ימטיר שפע וברכה על שניהם בזכות בִּלְחוּמוֹ של העני, שכן זכות המזון הניתן לדל מביאה ברכה גם לבעל הבית עצמו [אלשיך].