חייו של הרשע מתאפיינים בחוסר מנוחה פנימי וחיצוני, שאינו מותיר לו דבר מכל אשר אהב וצבר. הפרשנים נחלקו בשאלה האם הפסוק מתאר את תאוות הבצע והאכילה שלו, או את הגורל המר של משפחתו וילדיו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מפרשת את הפסוק על דרך משל לתאוות הבצע והחומר. המילה שָׁלֵו מתארת שלווה פנימית [מלבי"ם], אך הרשע לֹא־יָדַע שָׁלֵו בְּבִטְנ֑וֹ משום שבטנו תמיד חסרה, תוססת ודורשת ממנו לגזול ולעשוק עוד כדי למלאה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מתוך רעבתנותו הגדולה, הוא לעולם אינו מוצא השקט ואינו נהנה ממאכלו [מלבי"ם].
לגבי המשך הפסוק, בַּחֲמוּדוֹ לֹא יְמַלֵּט, רוב הפרשנים מסכימים כי המילה בַּחֲמוּדוֹ מתייחסת לאוצרותיו, לחפצי החן ולכל מה שחמד והתאווה לו. למרות כל עושרו, הוא לא יצליח להינצל או להציל את רכושו, והכל יאבד [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. רש"י מציע זווית שונה מעט, ולפיה ה"חמוד" הוא בשר גופו היפה של הרשע, שגם הוא לא יינצל אלא ירקב ויאבד כעש [רש"י]. פירוש ייחודי נוסף מסביר כי מתוך רעבתנותו, הוא חומד שהמאכל יישאר בבטנו לנצח ולכן לֹא יְמַלֵּט – כלומר, לא יוציא וישליך את המזון החוצה מגופו [מלבי"ם].
לעומת גישה זו, קו פרשני אחר לוקח את הפסוק לכיוון של צאצאים והמשכיות. לפי פירוש זה, המילה בְּבִטְנ֑וֹ אינה מתארת את איבר העיכול, אלא משמשת כינוי ליוצאי חלציו וילדיו. הרשע לא יזכה לראות איש שקט ושלו מבין בניו [רמב"ן, תקות אנוש]. בהתאמה, המילה בַּחֲמוּדוֹ מתפרשת כבנו היחיד והאהוב, שגם הוא לא יינצל מהצרות שבאות על אביו [תקות אנוש]. יש המסבירים כי המילה יְמַלֵּט משמעותה כאן לידה (בדומה לביטוי "והמליטה זכר"), כלומר הרשע לא יצליח להוליד ולהותיר אחריו שריד כפי שחמד [רמב"ן].
מתוך גישה זו עולה גם מסר מוסרי: גם אם האדם סובל ייסורים קשים של צער ודאגה לבנו היחיד והחולה, עד כדי כך שמעולם לא אכל בשלווה, ייסורים אלו לא יצילו את נפשו אם הוא מעלים את עיניו ממתן צדקה לעניים [אלשיך].