האדם הרשע מפתח קשר עמוק למעשיו הרעים ולמחשבותיו, ומתייחס אליהם כאל מעדן שהוא מגלגל בפיו ומסרב להיפרד ממנו. מרוב אהבתו לרעה, הוא יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה.
לגבי המשך הפסוק, וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ, קיימות שתי גישות עיקריות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית היא שהרשע מונע מהרעה לצאת החוצה, ושומר אותה מוסתרת בתוך פיו כדי שלא תתגלה או כדי למנוע אותה מאחרים [מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. הסבר פסיכולוגי לתהליך זה הוא שהאדם נהנה מהמחשבה הרעה ושומר אותה לעצמו, אך מונע ממנה לצאת החוצה בדיבור משום שעדיין אינו מורגל בעזות מצח, וקשה לו להוציא את הדברים במפורש [אלשיך].
מנגד, גישה שונה מציעה שמילת השלילה "לא" מהחלק הקודם של הפסוק נמשכת גם למילה זו, כך שיש לקרוא זאת כאילו נכתב "ו[לא] ימנענה". לפי פירוש זה, החיך מסמל חוש טעם עמוק יותר מהלשון, ואף על פי שהרשע טועם בחיכו שמדובר בדבר מזיק ומסוכן, הוא אינו עוזב אותו ואינו נמנע מלהכניסו לגופו, מתוך ביטחון עצמי מופרז בכוחו לעכל גם דברים קשים [מלבי"ם].