תגובה לדברים קשים ופוגעניים מעוררת באדם קונפליקט פנימי בין העלבון הצורב לבין הצורך להשיב בצורה שקולה. הדובר מציג את המניע לתשובתו, הנובע משילוב של פגיעה אישית ודחף אינטלקטואלי.
הביטוי מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע מבטא את תחושת הפגיעה: הדובר מעיד כי הוא שומע את דברי התוכחה המביישים שהוטחו בו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו באשר לאופן שבו תחושת הכלימה משפיעה על תגובתו. גישה אחת גורסת כי עצם הבושה והייסורים שבדברי העלבון הם אלו שמכריחים ודוחפים אותו להשיב [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הדובר מפגין שליטה עצמית; למרות שהוא שומע את דברי הבושה, הוא אינו מאפשר לכעס ולעלבון לבלבל את דעתו, אלא ניגש להשיב מתוך יישוב הדעת, אמת וצדק [חומת אנך]. גישה נוספת מציעה כי הדובר למעשה מצדיק עליו את הדין ומקבל את התוכחה, ורק לאחר שהוא מתבונן בדבר לעומקו הוא ניגש להשיב [אלשיך].
החלק השני, וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי, מתאר את מקור התשובה. לאחר שמיעת העלבון, התבונה והשכל הפנימי הם אלו שמספקים את המענה [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. רובד מחשבתי עמוק יותר עולה מתוך ניתוח המילה מִבִּינָתִי. הבינה אינה נשענת על החושים והניסיון הפיזי, אלא על היקשים לוגיים והסקת מסקנות שכלית מדבר לדבר. הדובר רצה מלכתחילה לענות מתוך גישה שכלית זו, שכן לדעתו רק הבינה משיגה את האמת בדברים שמעבר לטבע. אולם, מכיוון שבן שיחו סנט בו והכלים את דרך המחשבה הזו בדיוק, הדובר נאלץ לזנוח את נטייתו הטבעית. הוא שומע את הפתרון שרוח בינתו מציעה לו, אך מבין שעליו להתאים את עצמו ולהשיב דווקא בדרך של בחינה חושית וניסיון מעשי, כדי לענות ליריבו בשיטתו שלו [מלבי"ם].