איוב, פרק כ׳, פסוק ג׳

הדובר מתמודד עם דברי תוכחה המביישים אותו ומעיד על עצמו מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע, כלומר הוא שומע היטב את העלבון. תחושת הבושה והייסורים אמנם דוחפת אותו להשיב, אך הוא אינו מאפשר לכעס לבלבל את דעתו וניגש לענות מתוך יישוב הדעת והתבוננות. הוא מצהיר כי וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי, שכן התבונה הפנימית וההיקש השכלי הם המספקים לו את המענה. עם זאת, מכיוון שבן שיחו לעג לדרך מחשבה שכלתנית זו, הדובר מבין שעליו לזנוח את נטייתו הטבעית ולהתאים את תשובתו לגישה של ניסיון מעשי כדי לענות ליריבו בשיטתו שלו.