מסלול חורבנו הבלתי נמנע של הרשע מצטייר כמרדף חסר תוחלת, שבו ניסיון הימלטות מאסון אחד מוביל היישר אל זרועותיו של אסון אחר, קטלני אף יותר.
כאשר האדם יִבְרַח מִנֵּשֶׁק בַּרְזֶל, כלומר ינסה לנוס מפני כלי זיין בקרב פנים אל פנים מתוך מחשבה שיצליח להציל את עצמו [רמב"ן, מצודת ציון, רלב"ג, תקות אנוש], מיד תַּחְלְפֵהוּ קֶשֶׁת נְחוּשָׁה. רוב הפרשנים מסבירים כי המילה תַּחְלְפֵהוּ מבטאת את עוצמת הפגיעה: החץ, הנורה מקשת חזקה ובעל ראש עשוי נחושת, יפלח את גופו ויעבור בו מצד אחד אל הצד השני [רש"י, רמב"ן, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירושים נוספים למילה זו מציעים כי משמעותה היא הכרתה מוחלטת [רלב"ג], פגיעה אנושה ברקה [אבן עזרא], או הקדמה – החץ יקדים את האדם במנוסתו ויעצור אותו [רש"י].
המסר המרכזי העולה מן המקורות הוא חוסר התוחלת שבבריחה מן הדין. גם אם האדם ניצל מצרה אחת, הוא יילכד מיד בצרה שנייה, בדומה לאדם הנס מפני פח ונופל אל תוך פחת [מצודת דוד, רמב"ן, תקות אנוש]. רובד נוסף מציג מאבק בין המישור הארצי למישור האלוהי: הרשע אמנם יכול להימלט מנשק הברזל של העשוקים הנלחמים בו מקרוב, אך הוא לעולם לא יוכל לברוח מחצי ה' הנורים עליו ממרום [מלבי"ם].
מנגד, קיימת קריאה חברתית ומוסרית ייחודית, המעתיקה את המוקד אל מצוקת העני. לפי גישה זו, העני הדל הוא זה שבורח מפני "נשק הברזל" וחרון האף של סביבתו, ונס אל עבר מקומות שוממים ומסוכנים כדי לחפש לחם. מתוך ייאושו ורעבונו הוא מסתכן, נקלע לדרכים שבהן פוגעת בו "קשת נחושה" של שודדים, או שהוא נאלץ לפנות לגזל ומוצא את מותו. תיאור זה נועד להזהיר את החברה, שכן העלמת עין ממתן צדקה לעני דוחפת אותו לסכנת חיים, והדבר נחשב לשפיכות דמים ממש [אלשיך].