מפלתם של הרשעים אינה מסתכמת רק באובדן כוחם האישי, אלא מחלחלת אל הדורות הבאים ונשארת ככתם שדורש תיקון. המעשים המושחתים והגזל שביצעו בחייהם, יוצרים חוב מוסרי ומעשי שרודף את משפחתם גם לאחר מכן.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יְרַצּוּ נגזרת מלשון ריצוי ופיוס. לפיכך, בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים משמעו שבניו של הרשע ייאלצו בעל כורחם לרצות ולפייס את העניים, כדי לפצות אותם על הגזל והעושק שביצע אביהם. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון רציצה ושבירה. לפי קו חשיבה זה, הפסוק מתאר את הרשע בשיא הצלחתו, כאשר בניו ממשיכים את דרכו ורוצצים את החלשים והעניים [מלבי"ם]. מנגד, יש מי שדוחה לחלוטין את הפירוש מלשון רציצה מסיבות דקדוקיות [תקות אנוש]. בהיבט המוסרי, יש המפרשים כי הפיוס המוזכר כאן הוא פיוס בדברים, שהוא מעלה גדולה בצדקה, בו הבנים מנחמים את העניים בעוד האב מספק את הממון [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ, מתמקד ברשע עצמו. המילה אוֹנוֹ מתפרשת בפי רוב הפרשנים כהון, רכוש, או גזלה שהושגו באמצעות כוח, אלימות ורשעות. הפרשנים מסכימים כי כוחו של הרשע עתיד להיחלש, והוא ייאלץ, בין אם בעל כורחו ובין אם על ידי שופטי הארץ, להשיב במו ידיו את הרכוש שגזל [מצודת דוד, רמב"ן, אבן עזרא]. ברעיון עמוק יותר, השבת ההון מוסברת בכך שמתן צדקה אינו נתינה משלו של האדם, אלא השבת פיקדון שהפקיד ה' בידיו עבור העני, ולכן ידיו משיבות לעני את רכושו האמיתי [אלשיך]. לעומת זאת, יש הממשיכים את קו הרשעות ומסבירים כי הרשע פשוט ישוב להשתמש בכוחו העצום כדי להמשיך ולגזול [מלבי"ם].
מול ההסכמה הרחבה כי הפסוק מתאר השבת גזל, עולה קושי רעיוני, הרי השבת גזלה היא פעולה חיובית, וכיצד היא משתלבת בתיאור עונשו של הרשע. משום כך, יש המציעים לקרוא את הפסוק בתמיהה, כאילו חסרה בו מילת שלילה. כלומר, בניו כלל לא ירצו את הדלים מכספו כדי לכפר עליו, וידיו לעולם לא ישיבו את העושק שעשה [תקות אנוש].
לבסוף, יש המשייכים את תיאור האכזריות והגזל כלפי העניים המופיע בפסוק, כרמז היסטורי המכוון ספציפית כלפי אנשי סדום [רש"י].