תיאור ציורי ומעורר אימה מציג את רגעי הפורענות והחרדה הנופלים על האדם, תוך שימוש בדימויים המשלבים פגיעות פיזיות קטלניות וקריסה נפשית.
המילה שָׁלַף מתארת הוצאה של כלי משחית לקראת תקיפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באויב השולף חרב [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ] או מושך חץ מקשתו [רמב"ן, אבן עזרא]. הנשק וַיֵּצֵא מִגֵּוָה, כלומר נשלף מתוך נרתיקו ותיק החרב [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג] או מתוך אשפת החצים [רמב"ן, אבן עזרא]. מנגד, יש המפרשים את המילה מִגֵּוָה מלשון גוף (גווייה), ומתארים ציור מזעזע שבו הנשק פולח את האדם ויוצא מעברו השני של גופו [רלב"ג, שטיינזלץ]. הבדל פרשני זה, בין נרתיק לגוף, נשען גם על מסורות דקדוקיות שונות לגבי אופן הגיית המילה וסימון האות ה"א שבסופה [מנחת שי].
לצד הפירוש הפיזי, ישנה גישה המעבירה את זירת ההתרחשויות אל תוך נפשו וגופו של האדם. לפי גישה זו, החץ אינו נשק חיצוני, אלא מחלה פנימית שה׳ יורה באדם, מחלה הצומחת ויוצאת מתוך גופו שלו [מלבי"ם]. פירוש נוסף מציג את הפסוק כתיאור של דינמיקה חברתית הרסנית, שבה אדם עשיר שולף את כעסו מתוך גאוותו ומתפרץ על החלש ממנו [אלשיך].
המשך הפסוק מתאר וּבָרָק מִֽמְּרֹרָת֥וֹ. הבָרָק מפורש לרוב כלהב החרב המצוחצח והמבריק [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג], או כביטוי למהירות הפגיעה הפתאומית [אבן עזרא]. באשר למילה מִֽמְּרֹרָת֥וֹ, הדעות חלוקות: יש הרואים בכך תיאור של הנשק עצמו, המלא במרירות ובארס פתנים קטלני [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן]. אחרים מסבירים שהפגיעה היא פיזית בתוך גופו של האדם, בכיס המרה שלו [רלב"ג, שטיינזלץ], או שהברק הוא למעשה זיו פניו של האדם הכועס, שמשתנים מרוב מרירות וזעם [אלשיך].
כתוצאה מכל אלה, יַהֲלֹךְ עָלָיו אֵמִים – פחד, חרדה ואימה נופלים עליו [מצודת ציון]. אימה זו לובשת צורות שונות: היא יכולה להיות פחד מפני חיילי האויב התוקפים [רמב"ן], חרדה של אדם עני החושש שיירצח על ידי העשיר הזועם [אלשיך], או לחלופין, קריסה פסיכולוגית מוחלטת הנובעת ממחלת המרה השחורה, הגורמת לאדם לראות חזיונות מבהילים ולמות מתוך שגעון וטירוף הדעת [מלבי"ם].