הפסוק מציג תמונה טראגית של סוף חיי האדם, כאשר הוא יורד אל הקבר כשהוא נושא עמו מטען כבד, בין אם מדובר בשיא כוחו הפיזי ובין אם בחטאי העבר שלו. המילה עלומיו (אשר נכתבת "עלומו" אך נקראת עלומיו [מנחת שי]) עומדת במוקד הפירושים וזוכה לשתי התייחסויות מרכזיות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עלומיו מבטאת כוח, רעננות ונעורים [רש"י, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. לפי גישה זו, תחילת הפסוק עצמותיו מלאו עלומיו מתארת אדם הנמצא בשיא אונו ובריאותו, כאשר עצמותיו מלאות בלחות ובמוח של ימי הנעורים [תקות אנוש]. המשך הפסוק, ועמו על עפר תשכב, מלמד על מיתה חטופה ופתאומית. האדם אינו דועך לאיטו מתוך חולי, אלא מת צעיר ויורד אל הקבר כאשר כל כוחו ובריאותו שוכבים עמו בעפר [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מיתה פתאומית זו מונעת ממנו את האפשרות והזמן לשוב בתשובה [מלבי"ם]. יש המוסיפים כי עצמות אלו, שנקברו בטרם עת, לא יזכו לקום בתחיית המתים [תקות אנוש].
לעומת זאת, קו פרשני אחר מבין את המילה עלומיו במשמעות של חטאים — חטאי נעורים או חטאים שנעשו בשוגג ובהעלמה [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד, אלשיך]. לפי פירוש זה, עצמותיו של האדם ספוגות ומלאות בחטאים אלו, וכוחות הטומאה ממש נחקקים בעצמותיו [אלשיך]. מכיוון שהאדם לא חזר בתשובה בחייו, החטאים אינם עוזבים אותו במותו, והם יורדים ושוכבים עמו יחד על עפר הקבר [מצודת דוד].
הפרשנים מתייחסים גם למבנה הדקדוקי של המילה תשכב, המופיעה בלשון נקבה, ומציעים לכך מספר הסברים. יש המבארים כי חסרה בפסוק המילה "נפש", והכוונה היא שנפשו של האדם תשכב עם גופו על העפר [רמב"ן]. אחרים דורשים זאת על היצר הרע, המדומה לאישה, שנדבק בחוטא ושוכב עמו בקבר [אלשיך]. מבחינה לשונית, יש המציינים כי שימוש בפועל בלשון נקבה יחידה עבור נושא ברבים (כמו עצמות) הוא מאפיין דקדוקי המצוי בספר איוב ודומה למקובל בשפה הערבית [תקות אנוש].