עונשו של הרשע מקיף את כל רבדי חייו, החל מסודותיו הכמוסים ביותר ועד לשארית משפחתו ורכושו.
תחילת הפסוק, כָּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו, מתבארת בכמה אופנים. הגישה המרכזית רואה בכך עונש על חטאיו הנסתרים של הרשע; אף על פי שהוא מסתיר את רשעתו וגזלותיו בחשכה, העונש מיועד ושמור לו [רלב"ג, שטיינזלץ], וה' עתיד להאיר את החושך ולחשוף את מעשיו לעין כול [מלבי"ם]. גישה אחרת מסבירה שהמילה לִצְפּוּנָיו מתייחסת לאוצרותיו הגנוזים של הרשע, שעבורם שמורות "חשכת הצרות" שעתידות לכלותם [רש"י, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים שהחושך מסמל סכנות האורבות לרשע במקומות נסתרים שהוא כלל אינו מודע אליהם ולא יכול להישמר מפניהם [רמב"ן]. פירוש נוסף וייחודי טוען כי החושך מסמל עוני ודלות, השמורים לילדיו ויתומיו של הרשע מידה כנגד מידה על כך שלא חמל על אחרים בחייו [אלשיך].
באשר לעונש עצמו, תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח, הפרשנים נחלקים באשר למהותה של אש זו שלא נופחו בה במפוח. דעה אחת מסבירה כי מדובר באש שאינה בוערת בעוצמה רבה, וזאת במטרה להאריך את ייסוריו של הרשע כך שנפשו לא תצא במהרה והוא יעונה זמן רב [אבן עזרא, מצודת דוד, שטיינזלץ]. לעומת זאת, דעה שנייה גורסת כי זוהי אש על־טבעית שאינה זקוקה לניפוח אנושי, כדוגמת אש הגיהנום [רש"י, אלשיך], אש שאינה נכבית לעולם [רמב"ן], או "אש יסודית" טהורה השונה מן האש המורכבת המוכרת לנו בעולם הזה [תקוות אנוש, שטיינזלץ].
סופו של הרשע בא לידי ביטוי במילים יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יֵרַע אינה נגזרת מהמילה רע, אלא משמעותה להישבר ולהתרסק [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ]. השבר וההרס יפגעו בשארית הנמצאת באוהלו, כלומר באשתו ובילדיו שיישארו אחריו [מצודת דוד], או אף ברכוש הגלוי שנשאר בביתו ולא הוסתר [מלבי"ם]. אחרים מפרשים כפשוטו, שרעה תבוא על מי שיישאר באוהלו [רמב"ן, תקוות אנוש]. בהקשר זה, מובאת מסורת מדרשית המקשרת את הפסוק כולו לאנשי סדום, כאשר השריד באוהלו שנפגע מתייחס ללוט, שאפילו אשתו שניצלה עמו מההפיכה לקתה ברעה והפכה לנציב מלח [רש"י].