גורלו של הרשע העושק מומחש דרך תיאור אכזריותו כלפי החלשים, ואובדן פרי עמלו ברגע האמת. הכתוב מציג אדם שניצל את כוחו כדי לפגוע בחסרי ההגנה, אך בסופו של דבר נלקח מן העולם בטרם הספיק ליהנות משללו.
תחילה מתואר מעשהו האכזרי של הרשע: כִּי־רִצַּץ, כלומר שבר, כתת ורוצץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים חלוקים לגבי אופן הבנת רצף הפעולות בפסוק. גישה אחת מסבירה כי הרשע לא הניח לדלים ועָזַב אותם עד אשר סיים לרצץ ולפגוע בהם לחלוטין [מצודת דוד, רלב"ג], או שהותיר אותם כשהם רצוצים ונדכאים [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים כי העזיבה מתייחסת לעזיבתו של הרשע את העולם; לאחר שרצץ את העניים, הוא מת ונסתלק, והם נותרו מאחור ויכולים כעת לגבות בחזרה את מה שגזל מהם [רש"י, אבן עזרא].
גישה שונה מציעה התבוננות רוחנית ומוסרית על המושג רִצַּץ. לפי פירוש זה, הפגיעה אינה בהכרח מעשה אקטיבי של שוד, אלא העלמת עין מן העני. מכיוון שה' מפקיד את פרנסת העני בתוך נכסיו של העשיר כפיקדון, הרי שאדם הנמנע מלתת צדקה נחשב כמי שרצץ את הדל באופן פעיל [אלשיך].
בהמשך מתוארת הגזלה עצמה: בַּיִת גָּזַל. הרשע חמס לעצמו בית שלא עמל בו ולא בנה אותו [מצודת דוד]. עונשו של הגוזל מתבטא במילים וְלֹא יִבְנֵהוּ – הוא לא יזכה ליהנות מפרי גזלו, שכן ימות בחצי ימיו בטרם יספיק לבסס את הבית [רמב"ן]. יש מי שמוסיף נופך מוחשי לתיאור, ומסביר כי הרשע הרס ורצץ את הבית שגזל מתוך כוונה לבנות אותו מחדש, אך מיתה חטופה תשיג אותו והוא לעולם לא ישלים את הבנייה [מלבי"ם]. לפי הגישה הרוחנית שהוזכרה קודם, מניעת הצדקה נחשבת כגזילת ביתו של העני, ועל כן עונשו של העשיר הקמצן יהיה שביתו שלו יחרב והוא לא יזכה לבנותו לעצמו [אלשיך].