היקום כולו מתגייס נגד הרשע, מסיר את מעטה הסודיות מעל פשעיו ומשתתף באופן פעיל במפלתו.
תחילת הפסוק, יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ, עוסקת בחשיפת החטא. בעוד שהרשע ניסה להסתיר את מעשיו הרעים, השמים מוציאים אותם כעת לאור [מלבי"ם]. חשיפה זו נעשית באמצעות הפורענויות הניתכות עליו מלמעלה; ריבוי הצרות מהווה עדות פומבית לאשמתו, כך שחטאיו הופכים גלויים וניכרים לעין כול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים חשיפה זו באופן מוחשי, כהורדת אש וגופרית מהשמים, או באופן רוחני, כאשר מלאכי מרום מפרסמים את פשעיו בעת עשיית הדין וביקורת פנקסו בשמים [רמב"ן, אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ, המילה מִתְקוֹמָמָה מתפרשת כתיאור של אויב הקם נגדו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מציגים שני רבדים להתקוממות זו: במישור הטבעי, הארץ עצמה מואסת ברשע ולא מסכימה לקבלו, שדהו מפסיק להצמיח יבול ומוציא תחת זאת קוצים ודרדרים [רמב"ן, מצודת דוד]. במישור האנושי, יושבי הארץ כולם, ואפילו אומות שפלות ובזויות, קמים עליו להרע לו ולבוז את רכושו, כפי שאירע לאיוב עצמו [רמב"ן, אלשיך].
ברובד הפנימי והנסתר, הארץ מסמלת את השכינה, אשר קמה נגדו כדי לעשות עמו דין, להיפרע ממנו ולעצור את שפע הברכה [חומת אנך].