התפרצות רגשית וסערת נפש פנימית מניעות את צופר להשיב לדבריו הקשים של איוב. המילה שְׂעִפַּי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמחשבות והרהורים, כאשר יש המדמים את המחשבות לענפים (סעיפים) המסתעפים מתוך הלב, בדומה לענפי האילן [רמב"ן]. מחשבות אלו הן שגורמות לצופר להגיב, אך הפרשנים נחלקו באשר למשמעות הפועל יְשִׁיבוּנִי.
הגישה המרכזית היא שהמחשבות מספקות לצופר מענה ותשובה כנגד טענותיו של איוב, במיוחד לנוכח העלבונות שהטיח בו [רש"י, מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש המפרשים את המילה מלשון חזרה ונסיגה. לפי גישה זו, מחשבותיו של צופר משיבות אותו לאחור וגורמות לו לחזור בו מעמדתו הקודמת – בין אם זו חזרה משיטת החקירה הפילוסופית אל הסתמכות על ניסיון החושים [מלבי"ם], ובין אם זו חזרה בו מכף הזכות שבה דן את איוב בתחילה, לאחר שנוכח כעת בחוצפתו [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וּבַעֲב֗וּר ח֣וּשִׁי בִֽי, מסביר את המניע העמוק לתגובתו של צופר, והמילה ח֣וּשִׁי זוכה לשלושה כיווני פירוש שונים לחלוטין:
הגישה הראשונה גוזרת את המילה מלשון שתיקה (כמו המונח "לחשות"). כלומר, דווקא משום שצופר שתק והקשיב לדברי החרפה של איוב, מחשבותיו כעת מתעוררות ומכריחות אותו לענות [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון הרגשה וחושים. בתוך גישה זו יש המחלצים משמעות רגשית, לפיה צופר חש פגיעה והרגשת כלימה עזה מדברי איוב [מצודת דוד, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים זאת כחושים פיזיים ממש, כמו ראייה ושמיעה; צופר מסתמך כעת על מראה עיניו ועל ניסיון החושים המציאותי שלו כדי להוכיח שאיוב טועה ושדרכם של רשעים לאבדון [רמב"ן, מלבי"ם].
הגישה השלישית קושרת את המילה למהירות וחיפזון. לפי פירוש זה, צופר מתאר את המהירות והדחיפות שהוא חש כדי להשיב לאיוב [אבן עזרא], או לחלופין, הוא מודה כי בפעם הקודמת שדיבר, הוא מיהר ופעל בפזיזות וללא עיון מעמיק, ולכן כעת הוא נדרש לתקן את דבריו [אלשיך].