תמונה קשה של התמוטטות פתאומית והרסנית עולה מן הכתוב, המציג מצב של מחסור קיצוני ואסון המרחף מעל האדם, ופוגע במעגלים הקרובים אליו ביותר או בגופו ובנפשו. הפרשנים נחלקו בשאלת זהות הנפגעים ובמשמעות המילים, ופירושיהם נעים בין המישור המשפחתי למישור האישי.
בביאור המילים יְהִי רָעֵב אֹנוֹ, הגישה המרכזית רואה במילה אֹנוֹ התייחסות לזרעו ולבניו, מלשון כוח וראשית אונים. לפי גישה זו, הרעב והמחסור יכו בילדיו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, אלשיך, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה אֹנוֹ במשמעות של צער, כאב ואנינות. לפי קו מחשבה זה, הרעב מתפרש באופן אירוני: האדם יהיה "רעב" לכאבו, כלומר, הוא ישבע ויתמלא בייסורים וצער [אבן עזרא, רמב"ן, מלבי"ם]. גישה שלישית מתמקדת בפן הפיזי והחומרי, ומסבירה כי כוחות גופו ירעבו, או שמעושרו ומנוחתו הקודמים הוא ירד לעוני ולחוסר כל [רמב"ן, תקות אנוש].
חלקה השני של הקללה, וְאֵיד נָכוֹן לְצַלְעוֹ, מתאר אֵיד, שהוא מקרה רע, אסון ושבר, המזומן ומוכן להכות. גם כאן נחלקו המפרשים במשמעות המילה לְצַלְעוֹ. קבוצת פרשנים אחת ממשיכה את הקו המשפחתי ומפרשת כי המילה מתייחסת לאשתו של האדם, על סמך תיאור בריאת האישה מצלעו של אדם הראשון. לפיכך, האסון והרעב מוכנים ומוכוונים לפגוע באשתו [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, רמב"ן, מלבי"ם]. יש המסבירים כי פגיעה זו באה במידה כנגד מידה על חטאי זללנות ומשתאות, אף שעולה תמיהה כיצד מן הדין שתיענש האישה אם לא חטאה בכך [אלשיך]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים את המילה לְצַלְעוֹ כפשוטה, לצדו או לצלעותיו. לפי פירוש זה, האסון אורב לאדם ממש בצדו, מוכן להפילו ולאבדו [אבן עזרא, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן].