דברי תוכחה נוקבים מופנים כלפי האדם הסובל, המטיח דברים כלפי מעלה ומצפה שסדרי ההשגחה והבריאה ישתנו למענו. הפירוש מציג את ההרס העצמי שגורם הכעס, ולועג ליומרה האנושית להעמיד את האדם היחיד במרכז היקום.
תחילת הדברים מתייחסת לזעמו של איוב. לאחר שאיוב האשים קודם לכן את ה' שטרף אותו באפו, באה התשובה והופכת את הקערה על פיה: אתה הוא זה שטֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ [תקות אנוש]. בכעסך העז כלפי הבורא, אתה קורע את נפשך שלך כמו אריה הטורף את טרפו [רמב"ן], ופוגע בעצמך כאדם שנטרפה עליו דעתו [שטיינזלץ, תקות אנוש]. יתרה מכך, הכעס והטחת הדברים כלפי מעלה משחיתים את הנפש, עושים אותה "טרפה" ופגומה, ומוסיפים עון חמור על חטאיך [חומת אנך]. מעניין לשים לב כי תחילת המשפט מנוסחת בלשון נסתר ("נפשו", "באפו") ומיד לאחר מכן עוברת ללשון נוכח ("הלמענך"). שינוי זה נובע מכך שהדובר רצה לומר דברים קשים לאדם דגול ומכובד, ולכן בחר לפתוח את תוכחתו בעקיפין מתוך בושה, ורק לאחר מכן עבר להטיח את הדברים ישירות בפניו [אלשיך].
מכאן עובר הרעיון לשאלה רטורית נוקבת: הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק־צוּר מִמְּקֹמוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי ביקורת על הציפייה שחוקיות העולם והנהגתו ישתנו לכבודו של אדם יחיד. האם בגלל תלונתך שאתה צדיק וסובל על לא עוול בכפיך, נסיק שהארץ עזובה ומופקרת למערכת המזלות ללא השגחה אלוהית? [מצודת דוד, תקות אנוש].
ביחס למילה צוּר, מתפצלים הפרשנים לשלושה כיווני חשיבה מרכזיים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה כפשוטה, סלע. האם אתה מצפה שסדרי בראשית ישתנו ומוסדות ההרים יזוזו ממקומם רק עבורך? הרי סדרו של עולם לא ישתנה בשבילך [רמב"ן, שטיינזלץ].
לעומת זאת, פרשנים רבים מזהים את הצוּר עם אלוהים, היוצר [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, רלב"ג]. לפי פירוש זה, השאלה היא האם הבורא יסתלק מן העולם ויפסיק להשגיח עליו בגללך [מצודת דוד, רלב"ג], או לחלופין, האם ה' יעתיק את עצמו ממידת הדין למידת הרחמים וישנה את משפטו רק כדי להצדיק אותך, כפי שעשה בזכותו של נח שניצל מחורבן הארץ? [רש"י, אלשיך].
גישה שלישית וייחודית רואה בצוּר משל לנפש האלוהית של האדם. כשם שגם אם הארץ תחרב, סלע היסוד שלה יישאר איתן, כך גם כשהגוף הארצי מת (כאשר תֵּעָזַב אָרֶץ), הנפש שהיא יסוד האדם נשארת חיה לנצח. לפיכך, השאלה המופנית כלפי האדם הכועס היא: האם בגלל תלונותיך אתה מחליט שכאשר הגוף ימות, גם הצוּר כלומר הנפש האלוהית, תעקר ממקומה ותמות יחד איתו? [מלבי"ם].