אובדן הביטחון של הרשע מוביל אותו אל סוף מחריד, שבו הדברים שעליהם נשען הופכים לגורם המוליך אותו אל אובדונו. תהליך זה מתחיל בעקירת משענתו של האדם, ומסתיים במסירתו לכוחות הרסניים.
הקביעה יִנָּתֵק מֵאָהֳלוֹ מִבְטַחוֹ מתארת סילוק ועקירה [מצודת ציון, רלב"ג]. הגישה הפשוטה היא שהרשע לא יוכל עוד לשבת באוהלו בביטחה [רמב"ן], וכל רכושו והדברים שבהם בטח ייעקרו מביתו עד שלא יישאר לו מאומה [תקות אנוש]. יש שהסבירו כי מדובר בעקירת יתד האוהל המחזיקה אותו [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה מרכזית בקרב הפרשנים מבינה את המילה "אוהלו" כדימוי לאשתו של האדם. לפי קו מחשבה זה, האדם יסולק וינותק מאשתו, שהייתה בוטחת בו ונשענת עליו [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
במישור הרוחני, יש המפרשים את "אוהלו" כגופו של האדם, ואת "מבטחו" כנפשו הנצחית, שתיעקר מן הגוף עם המוות [מלבי"ם]. פירוש אחר גורס כי "מבטחו" היא השכינה, שהייתה שורה על אוהלו ומהווה משענת לאדם, וכעת מסתלקת ממנו בשל עוונותיו [אלשיך].
לאחר הניתוק, מתוארת פעולת הולכה: וְתַצְעִדֵהוּ. נשאלת השאלה מי או מה מצעיד את האדם אל סופו? לפי הגישה שראתה באוהל דימוי לאישה, אשתו היא זו שתוליך ותשלח אותו אל הקבר [רש"י, מצודת דוד]. אחרים סבורים כי דווקא תקוותו הכוזבת והביטחון השווא שבהם נשען [אבן עזרא, רמב"ן], או רשעתו וחטאיו [תקות אנוש], הם אלו שיעבירו אותו מן העולם. לפי הפירוש הרוחני, השכינה שהסתלקה היא זו שמוסרת ומצעידה אותו הלאה [אלשיך].
יעדו הסופי של האדם הוא לְמֶלֶךְ בַּלָּהוֹת. חלק מהפרשנים מסבירים ביטוי זה כתיאור לחרדה העוצמתית והקשה מכולן, גדול הבלהות [רמב"ן, רלב"ג, אבן עזרא]. מנגד, פרשנים רבים מפרשים זאת כמסירת נפש הרשע לידיו של מלך השדים, כדי להענישו ולייסרו. השדים מייצגים במציאותם את הבהלה והמבוכה המוחלטת [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. יש אף המזהים את "מלך בלהות" עם השטן או יצר הרע [אלשיך].