גורלו המוחלט והמזעזע של הרשע אינו מסתיים רק בחורבנו האישי, אלא מהדהד ומשפיע על כל מי שנחשף למפלתו. העונש כה מבהיל, עד שהוא מעורר חרדה עמוקה בקרב רואיו ושומעיו ומשמש אזהרה לכל.
המילים עַל־יוֹמוֹ מכוונות ליום מפלתו, לאסונו או לגורל חייו. בתגובה לכך, נָשַׁמּוּ הסובבים, כלומר תמהו, השתוממו והזדעזעו. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה שָׂעַר בפסוק זה משמעותה סערה, חרדה ורעדה, תוך חילוף של האות שי"ן באות סמ"ך. בעוד שחלק מהמפרשים [רש"י] מציינים כי מבחינה דקדוקית קשה לפרש מילה זו מלשון "שֵׂעָר" של הגוף, הקונצנזוס הפרשני רואה בה ביטוי לפחד שאוחז באדם, בדומה לאימה שמעוררת רוח סערה חזקה.
קיימות גישות שונות לגבי זהותם של האַחֲרֹנִים והקַדְמֹנִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחלוקה כרונולוגית של המתבוננים ברשע: ה"אחרונים" הם הדורות המאוחרים, או אלו שבאו לאחר מעשה ורק שמעו על רעתו או ראו את אחריתו המרה מבלי להכיר את עברו. לעומתם, ה"קדמונים" הם בני דורו שראו אותו בעודו בשיא הצלחתו, וכעת עדים להתרסקותו. הפער העצום בין גדולתו בעבר לשברונו בהווה גורם להם להבין שאיש אינו בטוח, לא בכשרונו ולא בטובו [אלשיך]. מנגד, גישה שונה מזהה את ה"אחרונים" כרשעים אחרים הדומים לו, ואת ה"קדמונים" כחבריו [אבן עזרא].
המונח אָחֲזוּ שָׂעַר טומן בחובו משמעות ייחודית. בדרך כלל החרדה היא זו שאוחזת באדם, אך כאן מתואר שהאנשים הם אלו שאחזו בחרדה. מכך נלמד שהם לא רק נתקפו פחד באופן סביל, אלא אחזו במוסר ההשכל ושמו אל לבם את היראה, כדי שלא יבוא עליהם גורל דומה [רמב"ן]. עוצמת חרדה זו נובעת לא רק מן האובדן הפיזי, אלא מההבנה שמדובר באבדון נצחי ובהכרתת הנפש, עונש המעורר אימה עמוקה בכל הדורות [מלבי"ם].