דימוי של עץ גווע משמש כמשל עז לחורבן מוחלט, שבו הכיליון מכה הן במעמקים הנסתרים והן בצמרת הגלויה. ההרס הוא טוטאלי ואינו מותיר כל תקווה להישרדות או להמשכיות.
הפרשנים מסכימים כי הכתוב מצייר תמונה פיזית של עץ שחלקיו העליונים והתחתונים נשמדים במקביל. המילה מִתַּחַת מתייחסת לחלקו התחתון של העץ, שם שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ, כלומר מתייבשים וכלים. בד בבד, וּמִמַּעַל, כלומר מלמעלה, יִמַּל שמשמעותו ייכרת או ייחתך, וכן קְצִירוֹ שהיא מילה המכוונת לענפיו של העץ. חורבן פיזי זה מתואר כתוצאה של גפרית השורפת ומייבשת את השורשים מלמטה, בעוד הענפים מלמעלה נחתכים ואינם מסוגלים לעשות עוד פרי [תקות אנוש].
מעבר לתיאור הפיזי, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא כי דימוי העץ מהווה אלגוריה עמוקה לגורלו של האדם הרשע, אך קיימות גישות שונות באשר לנמשל המדויק.
גישה אחת רואה בעץ ייצוג של האדם ושושלתו. התייבשות השורשים מלמטה מסמלת את מותו של האדם עצמו, בעוד כריתת הענפים מלמעלה מרמזת על אובדן בניו והשמדת זרעו [רמב"ן].
מנגד, יש המעתיקים את המשל אל מהותו האישית של האדם ופועלו בעולם. לפי תפיסה זו, השורשים שלמטה מייצגים את גופו של האדם, והענפים שלמעלה מסמלים את מעשיו וכלל פעולותיו, אשר נידונים כולם לכליה [מלבי"ם].
רובד נוסף ורוחני יותר בוחן את התמונה דרך מצב הנפש, תוך השוואה בין צדיק לרשע. בעוד נפשו של הצדיק נטועה בטהרה בעולמות העליונים, נפשו של הרשע נטועה מטה במקום של טומאה. על פי פירוש זה, התייבשות השורשים מלמטה מתארת את אובדן לחלוחית הקדושה מנפשו ורוחו של הרשע במקום הטומאה, כתוצאה מפעולת יצר הרע. כריתת הענפים מלמעלה מסמלת את קציצת גופו של הרשע מן העולם הזה, כך שבסופו של דבר כל ישותו נותרת שקועה בטומאה [אלשיך].