איוב, פרק ל״ב, פסוק ו׳

שתיקתו של אליהוא נשברת כעת, והוא מסביר כי נמנע מלדבר עד כה לא מחוסר תשובות, אלא מתוך מאבק פנימי בין חכמתו לכללי הכבוד. הוא מצביע על פער כפול: צָעִיר אֲנִי לְיָמִים, ואילו שאר הנוכחים הם יְשִׁישִׁים, כלומר זקנים. בשל פער זה הוא מצהיר עַל־כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא, כאשר המילה זָחַלְתִּי מבטאת פחד, נסיגה לאחור והכנעה פנימית המדמה זחילה, ואילו וָאִירָא מתארת את היראה החיצונית מפני גילם וחכמתם. מתוך תחושות אלו חשש אליהוא מֵחַוֹּת דֵּעִי, כלומר להגיד ולספר את דעתו ואת מושכלות היסוד הנטועות בו. המתנה זו אפשרה לו לדבר אחרון, ובכך להעביר את המסר שחכמה אמיתית נמדדת בשכלו של האדם ולא בשנות חייו.