הפסוק עוסק במתח שבין עוצמתו האינסופית של ה' והיותו בלתי נתפס, לבין האופן שבו הוא מנהיג את עולמו בצדק, במשפט וברחמים.
המילה שַׂגִּיא פירושה גדול [מצודת ציון]. סביב צמד המילים לֹא־מְצָאנֻהוּ מציגים הפרשנים שתי גישות עיקריות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחוסר היכולת האנושית להשיג ולהבין את מהותו, הנהגתו ועוצמתו של ה' [מצודת דוד, רלב"ג, אבן עזרא, שטיינזלץ, תקות אנוש]. עצם העובדה שאיננו מצליחים להבין את דרכי השגחתו, היא ההוכחה לכך שהוא שַׂגִּיא־כֹחַ ופועל מתוך חכמה עליונה ונשגבת מדעת אנוש [מלבי"ם]. גישה שונה מפרשת שהמילים לֹא־מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא־כֹחַ מתארות את רחמיו של ה': איננו מוצאים אותו מפעיל את מלוא כוחו העצום נגד בריותיו בדין. הוא אינו בא בטרחה ובדרישות מוגזמות כלפי בני האדם, אלא מסתפק במעשים קטנים כפי יכולתם, כדוגמת דרישה להקרבת קורבנות קטנים ופשוטים במקום חיות ענק [רש"י, רמב"ן]. פירוש נוסף רואה בכך התייחסות לשכר ועונש: איננו מוצאים את ה' משתמש בכוחו ההרסני כדי להעניש את הרשעים בעולם הזה, שכן עונשם שמור לעולם הבא [אלשיך].
לגבי המילה יְעַנֶּה, רוב הפרשנים מסבירים אותה מלשון עינוי וייסורים [רש"י, מצודת ציון]. לפיכך, המילים וּמִשְׁפָּט וְרֹב־צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה מלמדות כי ה' לעולם אינו מענה ומייסר את בריותיו בשרירות לב או ללא סיבה [מצודת דוד, שטיינזלץ, רמב"ן]. כל סבל המגיע לאדם אינו נובע מרצון אלוהי להרע, אלא הוא תוצאה ישירה של מעשי האדם וחסרונותיו, ונועד לשמש כעונש צודק או כאזהרה שנועדה לעורר את האדם לחזור בתשובה [רלב"ג, אבן עזרא]. כמו כן, מתוך צדקתו, ה' אינו מענה את מי שאינו ראוי לכך [תקות אנוש], ואף מקפיד שלא לייסר את הצדיקים והבריות יותר מדי ומעבר ליכולתם לשאת את הסבל [רש"י].
לצד פירוש זה, קיימות גישות נוספות להבנת המילה יְעַנֶּה. יש המפרשים זאת מלשון "עינוי הדין" – כלומר, ה' אינו מעכב או מונע את עשיית המִשְׁפָּט והצְדָקָה [רמב"ן]. מנגד, יש המפרשים את המילה מלשון מענה ודיבור. לפי גישה זו, הפסוק מתאר כיצד ה' משלב בהנהגתו לעיתים משפט הנקבע לפי מעשי האדם, ולעיתים רֹב־צְדָקָה וחסד שאינם תלויים במעשים. על אף מורכבות זו, ה' לֹא יְעַנֶּה – הוא שותק, אינו מסביר את דרכיו ואינו חושף את פלס החכמה שעל פיו הוא מנהיג את העולם [מלבי"ם].