מערכת היחסים בין פועלו של האדם לבין שליטתו המוחלטת של ה' בעולם באה לידי ביטוי במגבלות המוטלות על האדם, בין אם דרך כוחות הטבע העוצרים את שגרת יומו ובין אם דרך הרישום וההשגחה על מעשיו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הכתוב לתופעות הטבע ולעונת הגשמים. מבחינה לשונית, המילה בְּיַד מתפרשת במשמעות של בתוך [מצודת דוד, מצודת ציון], בעד [ביאור שטיינזלץ], או בצד [אבן עזרא]. הפועל יַחְתּוֹם מוסבר מלשון סגירה, חסימה ומניעה [רלב"ג, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. לפי קו מחשבה זה, גשמי הזעף סוגרים את האדם בביתו ומונעים ממנו לצאת החוצה כדי לפקח על ענייניו ועל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ, שהם הפועלים או אנשי השדה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, רמב"ן]. ה' מסתיר את מועד ירידת הגשם כדי לזרז את בני האדם לסיים את מלאכתם בטרם יסגרו בבתיהם [מצודת דוד]. עונת החורף והשבתת המלאכה מהוות זמן שבו האדם סוגר וחותם את פנקסי החשבונות שלו כדי לשלם לפועליו את שכרם [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי לאחר ירידת הגשמים, ה' הוא זה שחותם וקובע מה יעלה בגורל הזרעים שאותם זורע האדם [אבן עזרא, רמב"ן].
לעומת הפירוש החקלאי, גישה שניה לוקחת את הדברים למישור הרוחני והמוסרי. לפי דעה אחת, הכתוב כלל אינו עוסק בגשם, אלא מדגיש כי ה' "חותם" וסוגר את מעשי האדם כדי להראות שהוא לבדו המנהיג והיודע את כל המעשים, ולא בני האדם עצמם [תקות אנוש].
פרשנים אחרים קושרים את הכתוב ליום הדין ולרישום חטאיו של האדם. ביום מותו, האדם עצמו חותם בכתב ידו על העבירות שעשה, כדי שידע על מה הוא נידון [רש"י]. מעשיו של האדם אינם נעלמים, אלא כל חוטא בורא מתוך עבירותיו מלאכי חבלה, המכונים אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ על שום היותם צבא של משחיתים. כאשר האדם עומד לדין ורואה את צבא המלאכים שנוצר ממעשיו, הוא עלול לתמוה האם אכן הוא זה שפעל את כל אלה, ואף לטעון מבחינה משפטית שאין אדם יכול להפליל את עצמו. לכן, ה' מראה לו כיצד כל מעשיו רשומים וחתומים באופן מוחשי בכפות ידיו שלו, וכך מוכיח לו בצורה מפורסמת וגלויה כי הוא האחראי הבלעדי ליצירתם [אלשיך, חומת אנך].