מגבלות ההשגה האנושית וחוסר היכולת לראות את האמת עומדים במרכז הדימוי של מציאות מוסתרת. בני אדם מתקשים לא פעם להבחין באור האלוהי או בחכמה, משום שדעתם מוסתרת או שהאור עצמו נשגב מבינתם. מבעד למסך של עננים מסתתרת מציאות בהירה, שרק כוח מטהר יכול לחשוף.
ברמה המוחשית, לעיתים בני אדם אינם רואים את אור השמש משום שעננים מכסים אותו, אף על פי שבאמת האור קיים והוא בָּהִיר – כלומר מאיר, זך ומבהיק [מצודת ציון, רלב"ג] – במקומו בשמים. רק כאשר עוברת רוח ומפזרת את העננים, היא מטהרת את השמים (וַתְּטַהֲרֵם) ומאפשרת לאור להתגלות [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מתוך תופעת טבע זו נחשפת חולשתו של האדם: אם בני אדם, שהם עיוורי לב, אינם מסוגלים להישיר מבט אפילו אל האור הגשמי והמסנוור שבשמים לאחר שהרוח מטהרת את העננים, קל וחומר שאינם יכולים לצפות לראות את האור העליון של ה', שאדם לא יכול לראותו ולהישאר בחיים [רמב"ן]. יתרה מזאת, שכלו של האדם כה מוגבל, עד שאינו מסוגל להבין אפילו את סיבת הבהירות של האור הפיזי שבשחקים, וממילא אינו יכול להשיג את נפלאות הבורא [תקות אנוש].
ברובד המטפורי, הדימוי משמש כביקורת חריפה כלפי רעיו של איוב. המילים וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר מבטאות את העובדה שהרעים נותרו ללא מענה אל מול טענותיו של אליהוא. הם נמשלים לנפלים שלא ראו את אור החכמה מימיהם. ממש כפי שעננים בהירים נראים כמבטיחים גשם אך לבסוף וְרוּחַ עָבְרָה ומעלימה אותם מבלי שיירד מטר, כך גם הרעים – התחילו להתווכח, אך לבסוף השתתקו ונותרו ריקים מתשובה [רש"י]. גישה אחרת מפרשת כי "האור" הוא האמת הברורה של השגחת ה'. הרעים אומנם לא ראו את האור הזה, אך הוא קיים ובהיר בשמים, ואינו מכוסה עוד. הרוח שעברה וטיהרה את ענני הסכלות והטענות השגויות היא למעשה רוח הוויכוח של אליהוא עצמו, שפיזרה את ההסתרות וחשפה את האמת [מלבי"ם].
גישה אלגורית שונה לוקחת את הדימוי אל דמותו של משה רבנו. לאחר הסתלקותו, בני האדם כבר לא ראו את האור האלוהי כפי שראו בימיו. עם זאת, אורו של משה נותר בָּהִיר בשחקים – ברקיע העליון של עולם המלאכים – ואורו אף עולה על אורם. כאשר עלתה נשמתו למרום, וְרוּחַ עָבְרָה דרך השחקים, היא טיהרה אותם והשאירה אחריה הארה עצומה של קדושה [אלשיך].