התבוננות במערכות הטבע העוצמתיות ובהנהגתו הנסתרת של הבורא מעוררת באדם טלטלה עמוקה, שבאה לידי ביטוי בתגובה רגשית ופיזית עזה. הפחד והפליאה משתלבים יחד לתחושת חרדה המורגשת היטב בגוף.
הפרשנים עומדים על משמעות המילה וְיִתַּר, ומסבירים כי היא מתארת תנועה חדה של הלב. רוב הפרשנים מפרשים זאת מלשון קפיצה ודילוג, כך שפעימות הלב נעשות כה חזקות עד שנדמה שהוא קופץ החוצה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מסבירים שהכוונה היא שהלב נעקר ומועתק ממקומו מרוב פחד [רלב"ג, מלבי"ם]. רש"י מוסיף כי קפיצת הלב מבטאת מצב שבו האדם תוהה ונמצא בתדהמה מוחלטת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את החרדה מפני תופעות הטבע, ובעיקר מפני הרעם והגשם. הלב חרד ורועד כאשר הוא שומע את שאון קולו ההומה של הרעם [רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. תופעה זו היא פלא בפני עצמו, הנוצר מהתנגשות של אדים חמים בעננים וחיכוך רוחות חזקות המולידות אש, ברקים וקולות עזים [תקות אנוש]. מתוך כך עולה קל וחומר: אם קול הרעם, שהוא בסופו של דבר תופעת טבע רגילה וחלשה ביחס לכוחו של ה', מעורר באדם חרדה כה עמוקה, על אחת כמה וכמה שעל האדם לרעוד מפני נפלאותיו העל טבעיות של הבורא [מלבי"ם]. יתרה מכך, אפילו ירידת הגשמים, שאולי נתפסת כפעולה שגרתית ו"קטנה" של ה', מלאה בפלאות שממלאות את הלב בתמהון ופחד [מצודת דוד]. עצם הדיבור והעיסוק בהשגחת ה' בעולם השפל מספיקים כדי להחריד את הלב, עוד לפני שזוכים להתגלות או לשמיעת קולו ממש [אלשיך].
לצד הפירוש על איתני הטבע, קיימת גישה פרשנית נוספת, המבוססת על מדרשי חז"ל, הלוקחת את החרדה למחוזות של משפט ה' וצדקתו. לפי כיוון זה, המילים אַף־לְזֹאת רומזות לתדהמה ולחרדה העמוקה לנוכח מיתתם הפתאומית של נדב ואביהוא בני אהרן בקודש הקודשים. הלב מזדעזע לנוכח חוסר ההבנה האנושי את דרכי ה': כיצד צדיקים גדולים נכנסים למשכן ונשרפים, בעוד רשע כטיטוס נכנס לקודש הקודשים ויוצא ללא פגע? חרדה זו נובעת מההכרה שאין לאדם יכולת לעמוד בסודותיו של ה' ולהרהר אחר מידותיו [חומת אנך, אלשיך]. אף על פי שמיתתם של הצדיקים נועדה לכפר על העולם ולהביא להורדת גשמים המקיימים את האנושות, עצם הגזירה הקשה והבלתי מובנת היא זו שמרעידה את הלב ומעתיקה אותו ממקומו [חומת אנך].