תופעות הטבע העוצמתיות של סופת רעמים וברקים משמשות עדות לגדולתו של ה'. הופעת הברק, קול הרעם המתגלגל והגשם שבא בעקבותיהם, נשזרים יחד כדי לבטא את כוחו העצום של הבורא בטבע.
המילה אַחֲרָיו מתייחסת לרוב להופעת האור והברק, שרק לאחריהם נשמע הרעם [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. דעה נוספת גורסת כי הרעם מגיע לאחר שה' גוזר במאמרו על ירידת הגשם [רמב"ן]. מנגד, ישנו פירוש רעיוני ולפיו המילה רומזת ל"אחוריו" של ה', בדומה להתגלות למשה בהר סיני. לפי גישה זו, הקול האלוהי יוצא ממדרגה מופחתת של עוצמה, שכן בני האדם לא היו מסוגלים לשרוד את שמיעת קולו המלא והישיר [אלשיך].
הקול שיִשְׁאַג הוא קול הרעם עצמו [רוב הפרשנים]. קול זה הולך ומתחזק [מלבי"ם], והוא מבטא את גְּאוֹנוֹ כלומר את גאוותו ורוממותו [מצודת ציון] של ה', או את עוצמתו של הרעם עצמו [תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ].
הפועל יְעַקְּבֵם נגזר מהמילה עקב המצויה בסוף הרגל, ומשמעותו איחור, סוף או עיכוב [מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא, רמב"ן]. לחלופין, משמעותו עקירה והכרתה [רש"י]. הפרשנים נחלקו בשאלה מהו הדבר שלא מתעכב:
גישה אחת מסבירה כי ה' אינו מעכב את העננים ואת הגשמים מלירד מיד לאחר הישמע קול הרעם [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן].
גישה שנייה מתמקדת ביחס שבין הברק לרעם. אף על פי שנדמה לאדם כי הרעם מתאחר ומגיע רק בעקבות הברק, פרשנים מציינים כי מדובר באשליה הנובעת ממגבלות החושים האנושיים. בפועל, הרעם אינו מתעכב כלל, ואילו חושי האדם היו מסוגלים לקלוט זאת, היו מבחינים כי הקול והאור יוצאים יחד ללא כל שיהוי [מצודת דוד, מלבי"ם, תקות אנוש].
בנוסף, יש מי שמפרש את אי העיכוב בהקשר של הישרדות האדם: אילו קולו של ה' היה נשמע במלוא עוצמתו, בני האדם לא היו מתעכבים ונשארים בחיים אפילו רגע אחד כדי לסיים לשמוע אותו [אלשיך].
לסיום, המילים כִּי־יִשָּׁמַע קוֹלוֹ מדגישות את המהירות שבה מתרחשים הדברים מיד עם הישמע הרעם, ויש המוסיפים כי בטרם נשמע קול הרעם, ה' שומע תחילה את קולו של מי שמפגיע ומתפלל לפניו [רש"י].