קולות הרעם והברק המאירים את השמים מציגים מופע עוצמתי של טבע ובריאה, המבטא את שליטתו המוחלטת של ה׳ בעולם. תופעות אלו אינן מקומיות, אלא מתפשטות על פני המרחב כולו, ומעוררות באדם יראה והשתאות לנוכח כוחו של הבורא.
הפרשנים נחלקו בהבנת המילה יִשְׁרֵהוּ, ומתוך מחלוקת זו עולים כיוונים שונים להבנת התהליך המתואר. גישה מרכזית אחת קושרת מילה זו לפעולת הגשם והמים, מלשון השרייה ורטיבות [אבן עזרא, רמב"ן, רלב"ג, תקות אנוש]. לפי פירוש זה, ה׳ משרה ומרטיב את העולם כולו במטר היורד מן העננים. לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת גוזרת את המילה מהשורש י.ש.ר [מצודת דוד, מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, תקות אנוש]. לשיטתם, הכוונה היא שהקול והרעם נשלחים בדרך ישרה ושווה תחת כל השמים, מבלי לסטות למסלול עקלתון, כך שהדבר נשמע באופן אחיד בכל מקום שעליו עומד הענן.
גישה שלישית מפרשת את המילה מלשון ראייה והתבוננות, מהשורש ש.ו.ר, כלומר שבני האדם מביטים ורואים את התופעה מרחוק [רש"י, מלבי"ם]. נוסף על כך, יש המפרשים את המילה במשמעות של שררה ושלטון [רמב"ן, אלשיך], ומסבירים כי שלטונו של ה׳ ניכר באופן מיידי תחת כל השמים. ויש מי שמבאר את המילה פשוט מלשון השראה ומנוחה, שהתופעה שורה וקיימת בעולם [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של המשפט עוסק בהתפשטות האור. המילה כַּנְפוֹת מוסברת כקצות הארץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רובם המוחלט של הפרשנים מסכימים כי אוֹרוֹ מתייחס לאור הברק המלווה את הרעם, אף שיש דעה בודדת המייחסת זאת לאור השמש [תקות אנוש]. הברק והרעם יוצאים כאחד ומתפשטים עד לקצות תבל [מצודת דוד, מלבי"ם]. הופעת הברק טומנת בחובה פלא כפול המנוגד לחוקי הטבע המוכרים: ראשית, אש הברק נוצרת ויוצאת דווקא מתוך העננים, שהם מקום של מים; שנית, טבעה של האש לעלות למעלה, ואילו כאן אש הברק יורדת מטה אל הארץ [רלב"ג].
מעבר למשמעות הפיזית, לתופעות אלו ישנו רובד רוחני עמוק. קול הרעם והברק נתפסים כביטוי לקולו של ה׳ המרעיש את הארץ ודן את העמים. הבל פיו ודיבורו של ה׳ הופכים לכוח רוחני הממלא את העולם כולו מקצה לקצה, בניגוד לכוחות מוגבלים אחרים, ומעוררים חרדה ויראה מפני עוצמתו של הבורא [רמב"ן, אלשיך].