התגלותו של ה' בעולם מלווה לעיתים קרובות בתופעות טבע אדירות, המעוררות באדם תחושת אפסות ויראת רוממות. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב מדמה את קולו של ה' לרעם המתגלגל בשמיים. המילה בְּרֹגֶז מבטאת רעד, חרדה ופחד שאוחזים בבני האדם לשמע הקול העז [מצודת ציון, תקות אנוש]. בניגוד לקולות מפחידים רגילים, שהאדם מתרגל אליהם בשמיעה שנייה ופחדו פוחת, הכפילות במילים שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ מלמדת כי קולו של ה' דורש מהשומע להחריד ולרעוד מחדש בכל פעם שהוא נשמע, בשל קדושתו ורוממותו העצומה [אלשיך].
החלק השני של הפסוק משלים את התמונה באמצעות תקבולת. המילה וְהֶגֶה משמעותה דיבור או קול [מצודת ציון, רלב"ג]. הפרשנים מסבירים כי התיאור של הגה היוצא מִפִּיו הוא מטפורה והשאלה; הרעם נוצר בגזירת ה', והתפתחות הקול שלו – שמתחיל חלש, הולך ומתחזק, ומשנה את תנועותיו – מזכירה דיבור אנושי, אף שלרעם אין באמת פה או לשון [מצודת דוד, תקות אנוש].
נקודת מבט מעניינת על הפער העצום שבין האל לאדם עולה מהגדרת המילה וְהֶגֶה. בעוד שעבורנו מדובר ברעם מחריש אוזניים ומטיל אימה, הרי שביחס לה' זהו בסך הכל "הגה" – קול חלש ונמוך מאוד, מעין מלמול המהווה שלב ביניים בין מחשבה לדיבור [מלבי"ם]. מנגד, ישנה גישה פרשנית ייחודית החורגת מההסבר הקולי המקובל, וגורסת כי ההֶגֶה היוצא מן הרעם אינו קול כלל, אלא הברק [רמב"ן].