לאחר תיאור איתני הטבע והקור העז, מופנית תשומת הלב אל הקצה השני של האקלים ומעוררת תהייה על תופעת החום הכבד. הדברים ממשיכים את רצף השאלות הרטוריות המופנות אל האדם, ותוהים האם הוא מבין את הסיבה לכך שבעת שרב אפילו הבגדים שעל גופו מתלהטים.
הפרשנים נחלקו בהבנת התנאים האקלימיים המתוארים במילים בְּהַשְׁקִט אֶרֶץ מִדָּרוֹם. הגישה המרכזית מפרשת זאת כתיאור של ימי הקיץ, שבהם נושבת רוח דרומית חמה לאחר שהסערות והגשמים שקטו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המסבירים כי השקט נובע דווקא מהיעדרה של הרוח הצפונית הקרה, מה שמותיר את האוויר חם ועומד [מצודת דוד]. דעה נוספת טוענת כי החום הכבד עצמו הוא זה שמשתק את תנועת האוויר ומונע ירידת גשמים או נשיבת רוחות, כפי שניכר בימים שרביים שבהם האוויר עומד מלכת מרוב חום [תקות אנוש].
מחלוקת לשונית מעניינת סביב המילה בְּהַשְׁקִט מובאת בדבריו של אבן עזרא. הוא מציין כי רוב המפרשים פירשו מילה זו באופן פרדוקסלי כהגעה ונשיבה של רוח, כלומר ההפך הגמור משקט. אולם, הוא דוחה פירוש זה בתוקף, בנימוק שמילה אינה יכולה לשאת משמעות והיפוכה ללא שינוי בבניין הדקדוקי, ומעדיף לפרש את הדברים כתהייה ישירה: האם היית יכול להתחמם לולא נשבה הרוח הדרומית? [אבן עזרא].
באשר למילים אֲשֶׁר־בְּגָדֶיךָ חַמִּים, הפירוש המקובל הוא שמדובר בתחושה הפיזית שבה הבגדים מתחממים עד שקשה לשאתם, או שאין יכולת ללבוש שכבות רבות מרוב חום [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש]. עם זאת, רש"י מסביר כי הבגדים חמים משום שהרוח המזרחית מחממת ומשתקת את שאר הרוחות מפניה, וכך העולם ניצל מפגיעתה הקטלנית של הקרה [רש"י].
מבעד לתיאור הטבעי, מצביעים הפרשנים על רובד אמוני עמוק. עצם אזכור הבגדים נועד להדגיש את הפלא שבבריאה, שכן התחממותם של חפצים דוממים מוכיחה כי הטבע אינו פועל באופן עיוור אלא מונהג בהשגחה עליונה [מצודת דוד]. מטרת השאלה אינה לברר את הסיבה המטאורולוגית לחום, שאותה חכמי הטבע מבינים, אלא להדגיש את שלמות דעתו של ה' בשליטתו על הניגודים בטבע, כגון קור וחום [רמב"ן].
רובד נוסף וייחודי לוקח את הדברים אל ההיסטוריה של עם ישראל במדבר, ורואה בהם רמז לנס ענני הכבוד. לפי גישה זו, מודגש פער פלאי: אם בעולם הרגיל, כאשר הארץ שקטה מרוחות, האדם סובל מחום נורא ובגדיו לוהטים, קל וחומר שבתוך עננים עבים ואטומים לרוח בני ישראל היו אמורים למות מחום. הישרדותם הרעננה בתנאים אלו מעידה על כך ששהו בצל ההשגחה האלוהית, כאילו חיו תחת מציאות של עולם עליון [אלשיך].