סיום דבריו של אליהוא לאיוב מציב את האדם מול הפער העצום שבין שגב ההנהגה האלוהית לבין קוצר ההשגה האנושית. על פי רוב הפרשנים, תחילת המשפט, לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים, נובעת מתוך ההכרה בכוחו העצום של ה', במעשיו הנוראים ובמשפט הצדק שלו, הגורמים לבני האדם לפחד ממנו ולא למרות את פיו [רמב"ן, מצודת דוד, תקות אנוש].
באשר להמשך, לֹא־יִרְאֶה כָּל־חַכְמֵי־לֵב, הגישה המרכזית היא שהנושא של הפועל הוא ה'. כלומר, ה' אינו "רואה" ואינו מחשיב את חכמתם של בני האדם. מי שבעיני עצמם נחשבים לחכמים, נחשבים לפניו ככסילים, וחכמתם כאין וכאפס [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם]. מתוך כך, ה', המנהל עולם מופלא ומסתורי, אינו רואה לנכון להצדיק את הנהגתו בפני השכל האנושי [ביאור שטיינזלץ], וכן אינו נושא פנים במשפט לאיש, גם לא לחכמים ולחשובים [מצודת דוד]. יתרה מכך, עצם העובדה שה' מעלים את דרכי הנהגתו מחכמי האדם, היא זו שמעוררת את יראת הרוממות ומותירה מקום לבחירה חופשית [מלבי"ם].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הסבורה שהנושא של המילה יִרְאֶה הוא דווקא האדם. לפי פירוש זה, המשמעות היא שאפילו חכמי הלב אינם מסוגלים לראות, להשיג ולהבין בשכלם את מהותו של ה' ואת סודות הנהגתו [אבן עזרא בשם רוב המפרשים, תקות אנוש].
זווית מחשבתית שונה לחלוטין מציעה כי הדברים עוסקים במניעים לעבודת ה'. אילו ה' היה מראה בעולם שכר ועונש מיידיים וברורים, בני האדם היו עובדים אותו רק מתוך יראה ופחד, ולכן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים. אך ה' אינו חפץ בכך, אלא רצונו הוא שיעבדו אותו מאהבה ומאמונה טהורה, כדרכם של חַכְמֵי־לֵב [אלשיך].
לבסוף, ישנו פירוש מדרשי הרואה במילים אלו תוכחה אישית של אליהוא כלפי איוב: מכיוון שאיוב נהג להטיל אימה יתרה וחינם על בני דורו, הוא נענש בכך שלא זכה לראות בהתקיימותם של בניו, שהיו חַכְמֵי־לֵב [רש"י].