קריאה דרמטית לגיוס כללי ומוחלט נשמעת לקראת מלחמה עצומה, מלחמה המטשטשת לחלוטין את הגבולות שבין חיי השגרה החקלאיים לבין שדה הקרב. המוני העם נדרשים לנטוש את עבודת האדמה ולהפוך את כלי העבודה שלהם לכלי משחית. מהלך זה מהווה היפוך גמור לחזון השלום המפורסם של ישעיהו, בו כלי הנשק הופכים לכלי חקלאות. שלום עולמי זה, על פי הנבואה, עתיד להתרחש רק לאחר שתסתיים המלחמה הגדולה המתוארת כאן [רד"ק, מלבי"ם].
הפרשנים מסבירים את המונחים השונים המופיעים בפסוק:
המילה כֹּתּוּ משמעותה שבירה, כתישה וטחינה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפקודה היא לשבור ולשנות את צורת הברזל של הכלים החקלאיים.
אִתֵּיכֶם הם כלי עבודה המשמשים לחפירה בעפר [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, אברבנאל].
וּמַזְמְרֹתֵיכֶם הם הכלים שבעזרתם קוצצים וחותכים את זמורות העצים [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, בספרים ישנים מילה זו נכתבת חסרת וי"ו לאחר האות רי"ש [מנחת שי].
את כל כלי הברזל הללו יש להפוך לַחֲרָבוֹת וּלִרְמָחִים – כלי נשק ומלחמה, משום שגודל המערכה והיקפה העצום ידרשו כמות גדולה של חימוש [רד"ק, אברבנאל].
החלק השני של הפסוק, הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי, מתאר את ההשפעה הפסיכולוגית והמעשית של פרוץ המלחמה על ההמונים. המילה הַחַלָּשׁ (המנוקדת בקמץ תחת האות למ"ד [מנחת שי]) מתייחסת לאדם תשוש ורפה כוח [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלבם של כל האנשים יתמלא במוטיבציה כה עזה לבוא למלחמה, עד שאפילו החלש יתחזק, יאזור אומץ ויכריז על עצמו כגיבור רק כדי להשתתף בקרב [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת זווית שונה וטרגית יותר למילים אלו. על פי פירוש זה, האמירה של החלש אינה נובעת מהתלהבות, אלא ממציאות של חוסר ברירה. הלוחמים הגיבורים שאחזו בנשק כבר נפלו כולם בשלבי המלחמה הקודמים. כעת, תופסים את מקומם האיכרים עובדי האדמה, שנאלצים לייצר לעצמם נשק מאולתר מכלים חקלאיים. אותם איכרים חלשים מתיימרים להיות גיבורים, אך למעשה מדובר באשליה, שכן גם הם עתידים למצוא את מותם במערכה האחרונה [מלבי"ם].