אויביהם ושכניהם של ישראל ניצלו את חולשת העם כדי לסחור בהם ולהגלותם למקומות נידחים. באשר לתזמון מעשה זה, עולות שתי גישות מרכזיות: ייתכן שהדבר אירע בעוד בני יהודה יושבים לבטח בארצם, אז היו השכנים גונבים את ילדיהם [רד"ק, מצודת דוד], או שהדבר התרחש בעת החורבן והגלות, כאשר השכנים הצטרפו לאויבים כדי לקחת שבויים [רד"ק, מלבי"ם].
את השבויים, וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, הם מכרו לִבְנֵי הַיְּוָנִים. ערי החוף, שבהן ישבו ספנים רבים, סחרו בשבויים ומכרו אותם ליוון, ארץ שנחשבה באותה תקופה לרחוקה מאוד מארץ ישראל [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
המכירה לארץ כה מרוחקת נעשתה לְמַעַן הַרְחִיקָם מֵעַל גְּבוּלָם, ומניעיה היו כפולים. מבחינה מעשית, המטרה הייתה להסתיר את פשע הגניבה כדי שהדבר לא יתגלה [מצודת דוד], וכן לוודא שהשבויים לעולם לא יוכלו לשוב לארצם [רד"ק]. מעבר לכך, הרחקה זו מעידה על אכזריות יתרה; המכירה לא נועדה רק לשם רווח כספי, אלא נבעה משנאה תהומית ואיבה שגרמו להם לרצות להעלים את ישראל לחלוטין. בשל אכזריות מכוונת זו, עונשם מאת ה' יהיה בבחינת מידה כנגד מידה, בדיוק כפי שעשו לישראל [מלבי"ם].