לעתיד לבוא, המציאות ההיסטורית תתהפך. בעוד שארץ יהודה עתידה להיות שופעת ופורחת, המעצמות הגדולות שהרעו לישראל יספגו מכה ניצחת מאת ה׳ ויהפכו לשממה. עונש זה מגיע כנקמה על הסבל הרב שגרמו לעם ישראל לאורך הדורות.
זהותן של מצרים ואדום והעיתוי של חורבנן נידונים בהרחבה. גישה אחת רואה בכך נבואה היסטורית שכבר התגשמה בימי נבוכדנצר מלך בבל, שכן מצרים של היום אינה מצרים הקדומה [אבן עזרא]. אולם, רוב הפרשנים דוחים גישה זו ורואים בפסוק ייעוד מוחלט לעתיד לבוא, לתקופת הגאולה ומלחמות גוג ומגוג [אברבנאל, רד"ק, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, האומות הללו מייצגות את המעצמות הגדולות השולטות בעולם עד ימות המשיח: מצרים מסמלת את אומת הישמעאלים (שכן הגר ואשת ישמעאל היו מצריות), ואדום מסמלת את מלכות רומי.
הצמדתן של מצרים ואדום זו לזו בפסוק מוסברת בשני אופנים מרכזיים. האחד נשען על קשר היסטורי קדום: אלמלא מצרים, שהעניקה מקלט לפליטי אדום שברחו מחרבו של יואב בן צרויה בימי דוד, אדום לא הייתה שורדת כדי להפוך לשטן לישראל בימי שלמה. לכן, ה׳ עתיד לכלות את שתיהן יחד [רש"י]. הכיוון השני מתאר מלחמה עולמית עתידית בין שתי המעצמות הללו: בני אדום יעלו להילחם בישמעאלים ויחריבו את מצרים, ולאחר מכן בני המזרח יקומו לנקום את נקמתם וישמידו לחלוטין את אדום, כך ששתי האומות ימיטו חורבן זו על זו [מלבי"ם, אברבנאל].
חורבנן של אומות אלו יבוא כעונש מֵחֲמַס – כלומר בעוון עושק וגזל [מצודת ציון], ועל כך ששפכו דָם נָקִיא – דם נקי של חפים מפשע. המילה נכתבת כאן באופן ייחודי עם האות אל"ף בסופה, אך היא נחה ואינה נהגית [מנחת שי, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שפיכות הדמים התרחשה בְּאַרְצָם, מילה המכוונת בעיקר לארצם של בני יהודה, אם כי יש שפירשו שהכוונה היא לדם שנשפך בתוך ארצם של האויבים עצמם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הנביא מציין במפורש את הפגיעה בבני יהודה בלבד, ואינו מזכיר את עשרת השבטים. הסיבה לכך היא שעשרת השבטים גלו על ידי אשור ולא סבלו ישירות משלטון רומי וישמעאל. לעומת זאת, אדום היא זו שהחריבה את הבית השני, שפכה את דמם של בני יהודה כמים והגלתה אותם. המצרים מוזכרים יחד עמם משום שבאותה תקופה הם היו כפופים לרומאים והשתתפו עמם באופן פעיל במצור על ירושלים ובחורבנה [רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, נבואתו של יואל כולה ממוקדת ביהודה ובירושלים, ולכן טבעי שייעודיו יעסקו בנקמה על הפגיעה בהם [אברבנאל].