באחרית הימים, ה' עתיד לכנס את אומות העולם למשפט היסטורי ופומבי, בו יתבע את עלבונם של ישראל וישיב גמול למחריבי הארץ.
רוב הפרשנים מסכימים כי המילים וְקִבַּצְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם מכוונות למלחמת גוג ומגוג העתידית. ה' יסבב את פני הדברים וייתן בלב האומות את הרצון להתקבץ ולעלות למלחמה על ירושלים [רד"ק], במהלך שיכלול עימותים אדירים בין אדום לישמעאל [מלבי"ם]. עם זאת, ישנה גישה היסטורית המפרשת כי פסוק זה אינו מדבר על העתיד הרחוק, אלא מתאר מלחמה שהתרחשה בעבר, בה התאגדו עמון, מואב ושעיר נגד צבאו העצום של מלך יהודה [אבן עזרא]. מנקודת מבט עמוקה יותר, המילה אֶת מרמזת כי הקיבוץ אינו רק של העמים הפיזיים, אלא גם של שרי מעלה שלהם – הכוחות הרוחניים המכניסים בלב האומות את השנאה והרצון להרע לישראל [חומת אנך].
האומות יובלו אֶל־עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט. זיהוי המקום שנוי במספר גישות: יש הסבורים כי מדובר בעמק פיזי סמוך לירושלים שהיה שייך למלך יהושפט או שבו עשה מעשה גדול, ויש המזהים אותו ספציפית עם "עמק ברכה" [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל]. ואולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי מדובר בשם סמלי המבטא את מהות האירוע. השם "יהושפט" מורכב מהמילים "משפטי י-ה", והוא מרמז לכך שה' ירד עם האומות לעומקו של הדין ויעשה בהם שפטים [רש"י, רד"ק, אברבנאל, מלבי"ם].
במקום זה, אומר ה': וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם. משמעות המשפט היא ויכוח נוקב והבאת פורענות על האומות בגין מה שעשו לישראל בימי קדם [מצודת דוד, מצודת ציון]. ה' ידרוש את עלבונם של עַמִּי וְנַחֲלָתִי, שכן ישראל הם קניינו הנצחי של ה' [מלבי"ם].
כתב האישום האלוהי יתמקד בשני פשעים מרכזיים שעשו האומות. הפשע הראשון הוא אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם. מדובר בחורבנות הבית, ובמיוחד בחורבן שהביא טיטוס ומחנהו, אשר החריבו את הארץ והגלו את יושביה [רד"ק, אברבנאל]. האומות לא הסתפקו בגזירת הגלות עצמה, אלא הוסיפו עליה רעות, גירושים ושמדות, עד שישראל לא מצאו מנוחה ופוזרו לכל קצוות תבל [מלבי"ם].
הפשע השני הוא וְאֶת־אַרְצִי חִלֵּקוּ. האומות חילקו ביניהן את ארץ ישראל [מצודת דוד], כאשר לאורך ההיסטוריה שלטו בה אימפריות שונות, פעם ישמעאל ופעם אדום [אברבנאל]. יתרה מכך, האומות החזיקו בעם ישראל כאילו היו קניין כספם, ומתוך תפיסה אדנותית זו הניחו שגם ארץ ישראל שייכת להם, על פי הכלל המשפטי שכל מה שקנה עבד שייך לאדונו [מלבי"ם].