הפסוק מגדיר את נקודת הזמן שבה יתרחשו אירועי הגאולה והמשפט האלוהי באומות העולם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הצירוף בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא מכוון לעתיד לבוא, לתקופת אחרית הימים וימות המשיח [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא]. עם זאת, ישנה דעה הסבורה כי הנבואה כבר התגשמה בעבר, בימי המלך יהושפט, אז שבו שבויים מימי האבות ונפל פחד ה' על הגויים סביב [אבן עזרא בשם ר' משה].
הפרשנים מסבירים כי המילה שְׁבוּת נגזרת מן השורש ש.ב.י ומשמעותה פדיית השבויים [מצודת ציון]. בפסוק קיימת הבחנה בין הכתיב לקרי במילה המתארת את ההשבה [מנחת שי]. המילה הכתובה היא אשוב (בבניין קל), המבטאת מצב של מנוחה, השקט והשבת מדרגתם הרוחנית של ישראל [רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, המילה הנקראת בפועל היא אָשִׁ֛יב (בבניין הפעיל), המציינת את הפעולה האקטיבית של החזרת בני השבי לארצם [רד"ק, מצודת דוד].
אף על פי שהפסוק מזכיר במפורש רק את יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, הפרשנים מסכימים כי באותה עת עתידים להיגאל ולשוב גם בני עשרת השבטים [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל]. הסיבות להתמקדות ביהודה וירושלים מגוונות: יש המסבירים כי נבואתו של יואל כוונה מראש רק אליהם [מצודת דוד, אברבנאל], או משום ששבט יהודה הוא העיקר בעיני ה' [מלבי"ם]. גישה נוספת תולה זאת בכך שמלך המשיח עתיד לצאת משבט יהודה, ושירושלים היא עיר המלוכה [רד"ק].
מעבר לכך, אזכור ירושלים רומז למלחמה הגדולה שעתידה להתרחש בה באותה עת, אולם ישנה מחלוקת לגבי אופייה. בעוד שיש הסבורים כי מדובר במלחמת גוג ומגוג שבה יתקבצו כל הגויים על ירושלים [רד"ק], ישנה דעה שונה בתכלית ולפיה המלחמה תהיה מאבק בין אדום (הנוצרים) לישמעאל (המוסלמים). לפי פירוש זה, ה' יעורר את שתי המעצמות הללו להילחם זו בזו על השליטה בארץ ישראל ובירושלים, וכך יביא עליהן את משפטו כנקמה על שהחריבו את הארץ בעבר [אברבנאל].