דימויים חקלאיים עזים של קציר תבואה ובציר ענבים משמשים כאן כדי לתאר באופן סמלי את עת הנקמה והמשפט באומות. לכל גאולה ונקמה מאת ה' יש זמן קצוב, וכאשר סאת העוונות של הגויים מתמלאת, הכול בשל ומוכן והגיעה השעה להשיב להם כגמולם [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
תחילה מוצג דימוי של קציר תבואה. הקריאה שִׁלְחוּ מַגָּל מתייחסת לחרמש, כלי הקציר [מצודת ציון], והיא מהווה ציווי לשלוח חרבות ושליחים כדי לחבל באויבי ה' [רש"י]. הסיבה לכך היא כִּי בָשַׁל קָצִיר, כלומר התבואה סיימה את גידולה [מצודת ציון]. בדומה לתבואה שהבשילה ועומדת לקצירה, כך הגיע זמנם של הגויים, שישבו עד כה בשלווה, להיהרג בחרב [מצודת דוד, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים דימוי זה על אירוע היסטורי ספציפי, בו בני עמון ומואב השמידו את יושבי הר שעיר ולאחר מכן הרגו איש את רעהו [אבן עזרא].
לאחר מכן מופיע דימוי של דריכת ענבים. הציווי בֹּאוּ רְדוּ כִּי מָלְאָה גַּת מדמה את האומות לענבים שמילאו את המקום המיועד לדריכתם. המילה רְדוּ משמעותה כבישה ורדייה [רש"י], והיא קוראת לרדת אל העמק ולדרוך את הגויים, כלומר לשלוח בהם חרב ולכלותם [רד"ק, מצודת דוד].
השלב האחרון בתהליך מתואר במילים הֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים. הפרשנים נחלקו בביאור המילה הֵשִׁיקוּ. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא להשמעת קול הקילוח של היין היורד אל הבורות, רעש המסמל את גמר המלאכה ואת תכלית אובדנם של האויבים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. גישה שניה מפרשת שמדובר במילוי היקבים בנוזל עד שהיין צף ונשפך על גדותיו, דבר המהווה משל קשה לשפיכת דמם של הגויים [רד"ק, מלבי"ם בביאור המילות, ביאור שטיינזלץ], ויש מי שמפרש מילה זו בפשטות כפעולת הדריכה עצמה [אבן עזרא].
את רצף הדימויים הזה ניתן לראות כתיאור של שלבי מלחמה מדורגים: בתחילה האויבים מדומים לתבואה מחוברת לקרקע שיש לקצור אותה, לאחר מכן לענבים שנבצרו ומונחים בגת ממתינים לדריכה, ולבסוף ליין שמופרד מן החרצנים ונמשך אל היקב [מלבי"ם].
הסיבה לכל החורבן מפורשת לבסוף: כִּי רַבָּה רָעָתָם. סאת העוונות של האומות התמלאה לחלוטין [מצודת דוד], והגיעה העת להענישם על הרעה הגדולה שעשו הם ואבותיהם לישראל [רד"ק].