יואל, פרק ד׳, פסוק א׳

יצא לכם פעם לחכות הרבה זמן למשהו טוב שיקרה, כמו חזרה הביתה אחרי מסע ארוך מאוד? הנביא מספר לנו על העתיד הרחוק, על תקופת ימות המשיח. כשהוא אומר בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא, הוא מתכוון לזמן המיוחד שבו ה' יגאל את עם ישראל. באותו זמן, ה' יחזיר את כל האנשים שנלקחו רחוק מארצם. המילה שְׁבוּת קשורה למילה שבי, ומסמלת את החזרת האנשים שהיו רחוקים מהבית. יש סוד קטן בצורה שבה התנ"ך מתאר את החזרה הזו: מצד אחד ה' מבטיח אָשִׁ֛יב, כלומר שהוא יפעל ויחזיר את כולם לארץ ישראל, ומצד שני המילה כתובה בספר כך שאפשר לקרוא אותה גם אשוב, כדי ללמד אותנו שאחרי שהם יחזרו יהיה להם שקט, מנוחה, והם יחזרו להיות קרובים מאוד אל ה'. הנביא מזכיר במפורש את יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, אבל הכוונה היא לכל עם ישראל, יחד עם כל השבטים. אז למה מוזכרים דווקא הם? משום שמלך המשיח עתיד להגיע משבט יהודה, וירושלים היא עיר המלוכה החשובה ביותר. בנוסף, האזכור של ירושלים רומז לנו שבעתיד יקרה שם אירוע גדול שבו יתאספו עמים רבים, וה' יגן על העיר ויעשה משפט צדק לכל מי שהרע לעם ישראל בעבר.